Feeds:
פוסטים
תגובות

ההמערכות קורסות

בנפול עלינו מערכת בחירות לטובה מרבין באופוזיציה – כלומר בכול כלי התקשורת, להפיץ סיסמאות קשות. מערכת התחבורה קטסטרופה, כול הכבישים סתומים בפקקים. מערכת הבריאות קורסת, מורדמת ומונשמת, חולים במסדרון, ממתינים שעות בחדר מיון. געוואלד! ניהול גרוע, תנו עוד כסף (ציבורי)! זו מערכת הבריאות הציבורית בישראל שהודיעו שהיא טובה מאד, מהטובות בעולם! מה האמת? טובה או לא? תלוי את מי שואלים ומתי (לפני או אחרי הבחירות), ומה האינטרסים הפוליטיים והכלכליים של הנשאל….

המשותף למערכת הבריאות והתחבורה שהן מערכות גדולות מאד, מסובכות מאד, יותר מדי גדולות ומסובכות מכדי שאפשר יהיה לנהל אותן ולשלוט בהן בניהול מרוכז. אבל זה מה יש: מערכות שכולן מנוהלות על ידי הממשלה. הממשלה ידועה כמנהל גרוע במיוחד, הפועל תחת אילוצים קשים ושלא לעניין. אבל, אפילו המנהל הטוב ביותר (נניח אלוקים) היה מתקשה לנהל מערכת כול כך מסובכת וגדולה. הן כול כך מסובכות שאפילו לא ניתן למדוד אם מה שיש הוא טוב או רע – יש וויכוח… אעסוק בבריאות באחד הקטעים הבאים, כאן אדון בתחבורה.

שהפקקים זוועתיים, ואנשים שורפים שעות בפקקים – אין מאן דפליג. הדבר נובע, כמו שכולם יודעים, מריבוי האוכלוסייה, ומעלייה הברוכה ברמת החיים, המאפשרת לכול פועל (ואפילו למתקיימים מקצבאות) לקנות מכונית. (זה גם נובע מירידת מחיר המכוניות בזכות התקדמות הטכנולוגיה). פקקים גדולים יש בכול העולם, בכול הערים, בלי יוצא מן הכלל. יש מגבלות פיזיות – השטח הפיזי אינו הזמין לעורקי תחבורה בערים צפופות, ומגבלות כלכליות – כמה כסף אפשר להוציא. מערכת תחבורה ללא פקקים, המאפשרת להגיע במהירות ובנוחות מנקודה א' ל ב' ללא אילוצים ומגבלות היא אוטופיה. היא קיימת רק בדמיונו של מי שמתעלם ממגבלות המציאות. אוטופיה לא קיימת ולא יכולה להיות קיימת. פקקים כן קיימים! לנצח.

האם מערכת התחבורה בארץ כול כך גרועה? אינני יודע. היא גרועה ביחס למערכת דמיונית, אידאלית, אוטופית שקל להעלות בדמיון. האם היא גרועה ביחס לאילוצים המציאותיים? אינני יודע, ואיש אינו יכול למדוד. פקקים תמיד יהיו! אבל המבקרים – כולם נבונים וחכמים ויודעים לשלוף "פתרון" פלא מהשרוול האידאולוגי שיוריד את האוטופיה התחבורתית לכאן ועכשיו.

הצעת ה"פתרון" הכי נפוצה היא "תחבורה ציבורית". הזועק תחבורה ציבורית מפריח סיסמה אידאולוגית, בלי להבין את מגבלות המציאות. התחבורה הציבורית נתונה לאותם אילוצים פיזיים (העדר מקום) וכלכליים כמו התחבורה בכלל (של המכוניות). לעולם לא תגיע התחבורה הציבורית לכול מקום, לעולם תהיה איטית (כי תעצור בתחנות רבות). מסלולים מיוחדים לתחבורה ציבורית? עשו. אי אפשר לעשות יותר, אין מקום בכבישים.

זה לא אומר שאי אפשר לשפר מעט את התחבורה הציבורית בישראל. אפשר – אבל כאן אנו נתקלים שוב באילוצים אידאולוגיים (סוציאליזם) והיסטוריים, ובאינטרסים וקיפאון מחשבתי. הכוונה ל"קואופרטיבים" בעלי המונופול, המקבלים סובסידיות מהממשלה (דן ואגד), למונופול של המוניות (בחסות הממשלה) המונע הכנסת כלי מודרניים כמו אובר, שיתוף רכבים והסעה חופשית של אנשים. ומעל לכול ההתעקשות של המדינה (משרד התחבורה) לנהל הכול באופן ריכוזי – לקבוע קווים ומסלולים, לקבוע תעריפים וסובסידיות, ורישוי ורגולציה ומגבלות למפעילים. אפשר לדמיין (ואני ראיתי זאת בחו"ל) מצב בו כול אחד יכול להסיע כול אחד לכול מקום, חופשי חופשי. המסיעים יכולים להיות בעלי אוטובוסים, מיניבוסים, וואנים, טנדרים, מוניות או פרייבטים. בקווים קבועים או לא, לפי צרכי הנוסע, כול אחד יכול להסיע כול נוסע, מכול מקום לכול מקום, במחיר שיוסכם בין המסיע לנוסע (ללא התערבות הממשלה). מערכת תחבורה ציבורית כזו תהיה הרבה יותר טובה. אבל, פקקים עדיין יהיו – שום תחבורה ציבורית לא יכולה להחליף את המכונית הפרטית, והתחבורה הציבורית בעצמה נוסעת על הכביש ויוצרת פקקים. והרכבת? הרכבת תורמת רבות לשיפור אפשרויות הנסיעה, אבל היא סובלת מאותן בעיות כמו כול המערכות האחרות: מגבלות פיזיות (שטח למסילות), כלכליות (כסף לבנייה), ומעל לכול – זו מערכת ממשלתית הנשלטת על ידי וועדים, התוקעים מקלות בגלגלים וסוחטים בלי סוף עם היד על השאלטר. אין מתגברים על זה? לא קל. יש אילוצים!

הצעה אחרת היא "מס גודש" – גם את זה ראינו בעולם…. כמובן – מס הגודש לא פותר דבר, הכבישים עדיין צרים מדי. מס הגודש הוא קנס כספי, הוא לא פתרון תחבורתי. בעל המכונית המסכן, בישראל, משלם משהו כמו 100-120% מס על המכונית, ועוד 100-150% מס על הבנזין, כלומר משלם מיסים די והותר, ובכול זאת לא מוותר על המכונית – כי אין אלטרנטיבה… מס נוסף (מס גודש) לא ישנה. אבל… זה מס… מיסים הפוליטיקאים אוהבים… זה פועל לפי האינטרס שלהם (בניגוד לדה-רגולציה – תחבורה חופשית – שפוגעת בסמכויות הפוליטיקאי).

הפתרון הכי אידיוטי שכול חכמי ציון (כולל מבקר המדינה) מקדמים בהתלהבות יתרה הוא "רשות תחבורה מטרופוליטנית" (לפי דוגמאות רבות מחו"ל, למשל ניו יורק. אם להם יש – MTA אז גם אנו צריכים!). הטענה היא שהתחבורה (אוטובוסים, רכבות וכבישים) עוברת בהרבה רשויות מקוניות, וראשי הרשויות מערימים קשיים בתכנון ואישור פרויקטים. לכול אחד רעיונות משלו, והם לא מתואמים, והפרויקטים נתקעים, ומשרד התחבורה המנהל הכול חסר אונים. זה נכון, וזו באמת בעיה… אבל כיצד "הרשות המטרופוליטנית" תפתור את הבעיה? נציגי הרשויות המקומיות ימשיכו להילחם ולהפריע גם בתוך הרשות… ובכלל – כאשר גוף ממשלתי בירוקרטי (משרד התחבורה במקרה זה) נכשל – מיד קופצים חכמי ציון ומציעים גוף בירוקרטי חדש, שהוא יפתור כביכול את הבעיה שהגוף הישן לא יכול היה לפתור. "הפעם זה כן יצליח"… והתכונה של הגופים הבירוקרטיים שהם נערמים אחד מעל לשני. לעולם לא סוגרים משרד ממשלתי או רשות ציבורית, סוף כול סוף – יש לעובדים "זכויות" ואי אפשר סתם לסגור גוף ממשלתי ולפטר את העובדים. אז הרשות החדשה פועלת בצד הרשות הקודמת והבלגן רק גדל.

את הרשות המטרופוליטנית הציעו כמה וועדות מומחים לתחבורה. וודאי שהציעו, מה כבר יכולים לעזור ה"מומחים"? לבנות כבישים הם לא יכולים. אז מציעים רעיונות "גדולים" לבירוקרטיה נוספת, לרשות ציבורית נוספת (שתציע תעסוקה טובה לכול ה"מומחים"). חוק התקבל בכנסת, ראש הממשלה אישר, 17 ראשי רשויות מקומיות בגוש דן הסכימו להקמת הרשות. למה לא? עוד תקציבים (ממשרד התחבורה) לשליטתם, משרות חדשות ב"רשות" לחלק למקורבים, מה רע? מי שטרפד את הקמת הרשות הוא שר התחבורה. צודק. הוא מעדיף שהתקציבים והמשרות והשררה יישארו בידיו, ולא ינדדו לידי פוליטיקאים אחרים (ברשויות המקומיות). איש אינו מוותר בקלות על הנחלה שלו.

כול המערכות הענקיות האלה, שלא ממש ניתנות לניהול ולפתרון, מספקות כר נרחב לדיבורים, לקיטורים, ולעצות סרק, ולשפיכת דיו לריק של "מומחים" ומבקרים. הן לעולם לא תהינה מושלמות. כך למשל אין סוף לכמות הטיפולים שהרפואה יכולה לתת, ולא אפשרי לתת הכול. אין סוף לכמות המכוניות בכבישים. אנו חיים במציאות והיא שונה מהדמיון והאוטופיה. הפקקים תמיד יהיו. תתרגלו לזה.

יעקב

מודעות פרסומת

הכה את העשיר

הכה את העשיר

אנשי השמאל החברתיים תמיד שנאו את העשירים. יותר משמפריע להם שיש עניים בחברה מפריע להם שיש עשירים. לפי התיאוריה המרקסיסטית העשירים הם פרזיטים, כי כול הערך נוצר על ידי העבודה בלבד, והעשירים מתעשרים על ידי ניצול העבודה של הפרולטריון המסכן. פילוסוף אחר, שמעון פרס, קרא להם "קפיטליסטים חזירים". שם יותר פשוט לרגש הזה הוא: קינאה. עוטפים את הקינאה במילים של שבת שנשמעות מתוחכמות. גם מפריכים סיסמאות על "צדק חברתי", "שיוויוניות" ועוד כאלה.
המועמדת לנשיאות בארה"ב, הסנטורית אליזבט ווארן, בעבר פרופסור למשפטים בהארווארד מציעה "מס עשירים" כדי להכות בעשירים ולהקטין את מספרם. הצרה היא שבמקום שאין עשירים העניים הם הרבה יותר עניים.
עוד אכתוב יותר על נושא זה. כאן רציתי להצביע על העובדות הבאות: מס על עשירים היה מקובל בשנים שעברו. קראו לזה "מס רכוש". מס רכוש עדיין מקובל במרבית המדינות, בארה"ב הוא מוטל על ידי הרשויות המקומיות, וגם אצלנו הוא קיים ונקרא "ארנונה". אבל – מס רכוש מוטל רק על נדל"ן (דירות, מבנים ומגרשים) ולא על רכוש אחר כמו מניות או אוסף של חפצי אומנות. בין הסיבות שביטלו את מס הרכוש היא העובדה שקשה מאד להעריך את השווי של רכוש שאינו כסף או נדל"ן.
אבל – ב 3 ארצות מה OECD עדיין קיים מס רכוש. שוויץ, נורבגיה וספרד. (חשוב גם לבחון את הפרטים, מה שיעור המס ואיך גובים אותו – אינני יודע בדיוק). אבל – כול אלה שמביאים את שוויץ כדוגמה לארץ יחסית חופשית – אני מתערב שאיש מהם לא ידע על מס הרכוש הנהוג שם. צריך להזהר מלזרוק שמות של ארצות כדוגמה (שוויץ או שבדיה) בלי לדעת בדיוק מה קורה בהן.

יעקב


מנפלאות הכלכלה הישראלית

לרגל הבחירות הקרבות מפרסם "בלומברג" מאמר המשבח את הכלכלה הישראלית. הנה קטעים בתרגום חופשי שלי:
התוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) עלה בשיעור שנתי ממוצע של 3.69% מאז שנת 2000, האינפלציה זניחה בשיעור 1.57%, והאבטלה ירדה ל 3.7% – חצי מהאבטלה הממוצעת בתקופה.
בישראל 8.8 מיליון תושבים, קצת יותר מאשר בשוויץ, כמו באוסטריה – אך ישראל צמחה יותר ממדינות מבוססות אלה. מאז זכתה ישראל למעמד של מדינה מפותחת ב 2009, הצמיחה המצטברת הייתה 69%, פי 17 מאשר אוסטריה ופי 3 מאשר שוויץ.
[אני אציין בסוגריים שאוכלוסיית ישראל גדלה מ 1998 עד 2017 בכ 45%, בטח הרבה יותר מאשר שוויץ או אוסטריה, וזה מסביר חלק מהגידול בתמ"ג].
בין 36 הכלכלות המפותחות שבארגון OECD, הצמיחה בישראל צפויה להיות במקום השני בשנת 2020. השנה ישראל תחלוק את המקום ה 4 יחד עם צ'ילה עם צמיחה של 3.6%.
לעומת זאת שיעור העוני בישראל, 17.7% הוא השני הגבוה ב OECD, זאת בגלל שחלק גדל מהאוכלוסייה – החרדים – מסרבים לעבוד. יש חוסר שביעות רצון מהתשתיות, מהצפיפות בבתי חולים, ומהכלכלה ה"דואלית" שבה שני שליש מהעובדים משתכרים פחות מהמשכורת הממוצעת.
המרוויחים הגדולים בעשור האחרון היו בעלי הבתים והדירות – מחירי הבתים עלו ב 88%, מקום ראשון בעולם, בהרבה. (מקום שני ניו זילנד – 51%, מקום שלישי שוויץ – 39%). השקל הפך למטבע חזק, והתחזק ב 8% לעומת הדולר ב 10 השנים האחרונות – הפרנק השוויצרי עלה ב 16%, אך האירו הפסיד 12% לעומת הדולר. יציבות השקל והכלכלה בכלל מתבטא גם באימון שרוכשים לישראל שוקי האשראי. לפני 2014 ישראל נאלצה לשלם ריבית על החוב החיצון בשיעור גבוה יותר ב 1.9% מריבית אג"ח ממשלת ארה"ב, המגמה התהפכה מאז, והיום ישראל משלמת לנושיה ריבית נמוכה ב 0.55% מאשר ממשלת ארה"ב.
במאמר אחר, גם ב"בלומברג" הנתונים דומים – צמיחה של 3.3% ממוצע מאז 2000, אינפלציה 1.2% ואבטלה 4.1%. נקודות חולשה הם התשתיות – הפקקים בכבישי ישראל הם הגרועים ב OECD, ושוב – הצפיפות בתי החולים. במאמר זה הכתב גם מציין עובדה נכונה – אין למפלגות האחרות תכנית כלכלית אחרת, שונה, מאשר הדרך שהביאה להצלחה ב 15-20 השנים האחרונות.
אלה הנתונים – לפי "בלומברג", שהוא מקור מהימן ומדויק. זאת לא תעמולת בחירות.
הצמיחה הכלכלית היפה לא צריכים לגרום לנו להחמיא יותר מדי לעצמנו או לממשלתנו ולחשוב שהמדיניות הממשלתית החכמה היא הסיבה היחידה לצמיחה. הנה כמה סיבות אובייקטיביות שגרמו לצמיחה (התעשרות) יותר גבוהה בישראל ביחס לשוויץ או אוסטריה.
1. התחלנו מבסיס יותר נמוך. המדיניות הבולשביסטית-סוציאליסטית של ממשלות ישראל בעבר גרמו לכך שהתל"ג ורמת החיים בישראל היו הרבה יותר נמוכים בעבר מאשר באירופה. הצמיחה היא דבר יחסי, מדינות אירופה היו עשירות כבר ב 2000, אנו עדיין לא. מכאן הצמיחה הגבוהה יחסית שלנו. המדינות שצומחות הכי הרבה באירופה (וצומחות יותר מהר מאתנו) הן פולין, סלובניה וסלובקיה – כולן מדינות קומוניסטיות לשעבר שהחלו צמיחתן מבסיס נמוך.

הנה הנתונים: שוויץ: תל"ג לנפש – ב 2000 היה 35k ב 2018 62k,  אוסטריה – ב 2000 24k ב 2018 48k, ישראל ב 2000 18k ב 2018 38k. עם כול הצמיחה המהירה עליה קיבלנו תפיחה על השכם, אנו עדיין מפגרים במידה ניכרת אחרי שוויץ ואוסטריה. עדיין לא תיקנו את כול קילקולי הכלכלה הבולשביקית.

2. עלייה באוכלוסייה. באוסטריה האוכלוסייה גדלה בכ 9.6% מאז 2000, בשוויץ ב 17.5% ואצלנו ב 38.5%. העלייה הגדולה מברה"מ לשעבר חוללה פלאים אצלנו. אוכלוסייה גדולה יותר (בייחוד אוכלוסייה איכותית) יוצרת יותר וצורכת יותר והיא לבד גורמת לצמיחה בתל"ג. בונוס נוסף אצלנו היא העלייה של אילי הון כמו רומן אברמוביץ', לב לבייב, גאידמק ורבים, רבים אחרים. אנשים עשירים שעולים ארצה, או רק רוכשים דירות ועסקים בישראל תורמים הרבה לצמיחה הכלכלית.
3. הגז. גילוי מרבצי הגז והנפט בים התיכון וניצולם גרם לכלכלת ישראל קפיצת מדרגה.
יהיו אשר יהיו הגורמים, טוב לדעת שגם בישראל שנת 2018 הייתה "השנה הטובה בהיסטוריה" .
יעקב

אפילו שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום. הניו יורק טיימס, עיתון ליברלי (כלומר שמאלני) מפרסם מאמר מצוין שאת כותרתו העתקנו למעלה. הנה תרגום ותמצות שלי:

כולם אוהבים לפרסם נבואות חורבן. העולם עומד להיחרב, זה בטוח, רק לא יודעים איזה חורבן יהיה קודם:  חורבן כלכלי, אקלימי או מלחמת עולם. אבל, במציאות 2018 הייתה אולי השנה הטובה בהיסטוריה. כול יום כ 300 אלף איש חוברו לחשמל בפעם הראשונה, עוד כ 300 אלף חוברו למי שתיה נקיים ו כ 620 אלף חוברו לאינטרנט…

מעולם לא היה חלק כול כך גדול מהאנושות כה משכיל (יודע קרוא וכתוב), נהנה מרמת חיים סבירה (להבדיל מעוני) ולא חי חיים ארוכים כול כך. מעולם לא הייתה תמותת התינוקות והילדים נמוכה כול כך. רק 4% מהילדים בעולם מתים מתחת לגיל 5, זה נורא עדיין, אבל 19% מתו ב 1960 ו 7% ב 2003. בברזיל ומקסיקו מתים פחות ילדים היום מאשר מתו בארה"ב ב 1970…

העיתונות אמורה לידע את הציבור על המצב בעולם לאשורו, אבל זה לא ככה, העיתונים מתרכזים בעיקר באסונות ותחלואים, ולאנשים תמונה מעותת על העולם. למשל: 9 מתוך 10 אמריקאים משוכנעים (ואומרים בסקרים) שהעוני בעולם גדל כול הזמן [לפי האידאולוגיה המרקסיסטית] כשהעובדה הכי חשובה ובולטת היא הקיטון בעוני (או הגידול ברווחה). עד 1950, רוב האנשים בעולם חיו בעוני קיצוני, בתחילת שנות ה 80 כ 44% מהאנושות חיו בעוני קיצוני, כיום פחות מ 10% מהאנשים בעולם סובלים מעוני קיצוני… דוגמה אחרת: אמריקאים מעריכים שרק כ 35% מילדי העולם מקבלים חיסונים – האמת היא ש 86% מהילדים עד גיל 1 שנה, בעולם, מקבלים את החיסונים העיקריים. האנשים, השואבים הרבה ידע מהעיתונות, סובלים מתמונת עולם מעוותת. העולם יותר טוב, בהרבה, מאשר משתקף בעיתונות.

לא שאין בעיות. ככה למשל, תוחלת החיים בארה"ב ירדה בשנה האחרונה בניגוד למרבית העולם, בתוחלת החיים בעלייה. [ ירדה מאיפה לאן? ירדה לעומת ארה"ב ב 2017? ברור שתוחלת החיים בארה"ב עדיין יותר גבוהה מאשר ברוב הגדול של הארצות האחרות]. בכול אופן – העובדה הכי חשובה היא שמרבית בני האדם בעולם נהנים מהשכלה משופרת ועלייה גדולה ברמת החיים.”

עד כאן ניק קריסטוף בניו יורק טיימס. סופר אחר שמדגיש את ההתקדמות המדהימה של האנושות הוא מט רידלי האנגלי, שכתב גם ספר: "האופטימיסט הרציונלי". הוא גם מסביר למה אנשים יותר מודעים לאסונות וסכנות מאשר להצלחות ושיפורים. הפחד מהאסון מדרבן אותנו לפעולה ותורם, לאורך זמן, להישרדות, מבחינה אבולוציונית.

כן, 2018 הייתה השנה הטובה בהיסטוריה (עבור אלה שלא מתו השנה…), נקווה ש 2019 תהיה עוד יותר טובה!

יעקב

ערוץ 10 הקרין תכנית מצוינת בה הציג מר גיורא איילנד (אלוף מיל.) את הבעיות של הטיפול הרפואי שקיבל. הסיפור של איילנד (68), בקיצור נמרץ, הוא זה: הוא לקה בסרטן הערמונית ועבר ניתוח כריתה. התגלעו תוצאות לוואי חמורות של הניתוח: הוא סובל מכאבים עזים מאד ומתמשכים שאינם מרפים והפכו חייו לגיהינום. הוא סובל גם מחוסר שליטה בהטלת השתן וחוסר אונים.

איילנד טוען: ייתכן והניתוח כלל לא היה נחוץ ונעשה רק מתוך בצע כסף של הרופא המנתח. בניתוח כזה, שנעשה באופן פרטי (אולי בעזרת ביטוח משלים) מרוויח הרופא המנתח סכום נאה, וזו יכולה להיות הסיבה להמלצת הרופא לבצע את הניתוח. קיימות שיטות טיפול אחרות (הקרנות), איילנד טוען שלא יידעו אותו על השיטות האלטרנטיביות, ולא הזהירו אותו מפני תוצאות הלוואי החמורות האפשריות של הניתוח ומפני הסיכוי הנמוך להצלחה. בנוסף הוא טוען שייתכן והייתה רשלנות של הרופא המנתח בביצוע הניתוח, שגרמה לתוצאות קשות אלה.

הטענות האלה ממחישות את ההבדל בין עולם אידיאלי, התיאורטי, שקיים בראש שלנו, עולם של רעיונות של סדר והגיון, לבין העולם האמתי שקיים שם בחוץ והינו שונה לגמרה, מסובך, לא ברור לא ידוע (ולא ניתן לידיעה), פגום ורחוק ממושלם. הנה ההבדלים בהקשר למקרה של איילנד

1. בעולם התיאורטי  – אם חלית בודקים אותך ויודעים מה יש לך. במציאות הבדיקות לא תמיד נותנות מידע מדויק, הרופא לא יכול לדעת בדיוק מה יש לך – כי הוא לא יכול לחדור לגופך, המידע שמתקבל מהבדיקות לעיתים לא חד משמעי, ואפילו לעיתים לא נכון. הרופא פועל בתנאי אי-וודאות שנובעת לא מרשלנות הרופא אלא מהעדר כלים מושלמים.

2.בעולם האידיאלי -ברגע שיודעים בדיוק מה הבעיה שלך יש טיפול אחד מוגדר וברור שהוא ידוע ומומלץ למקרה שלך, וכול הרופאים יודעים ומסכימים על כך. במציאות – הרבה פעמים – לא יודעים מה הטיפול הכי טוב. לסרטן הערמונית – למשל – קיימים לפחות 10 טיפולים שונים (החל מהשגחה ללא טיפול, דרך מספר סוגים של הקרנות ומספר סוגים של ניתוחים). אף אחד לא יודע מה הכי טוב. מדע הרפואה פשוט לא יודע. הרופאים לא מסכימים. כול רופא ממליץ על טיפול אחר. לא החולה, ולא אף אחד אחר, יכול לדעת מה הכי טוב.

פעם היה מאמר ארוך בניו יורק טיימס שסיפר על כך שלא קיים טיפול ידוע ומוסכם לסרטן הערמונית (וכנראה להרבה מחלות אחרות). כ 75 קוראים הגיבו וסיפרו על המקרה הפרטי שלהם (כמו שסיפר איילנד). התמצית של התגובות הייתה בערך כך: "אני אדם משכיל ועשיר. כאשר נודע לי שיש לי סרטן הערמונית השקעתי מאמץ רב בלימוד הנושא. בנוסף התייעצתי עם 10 המומחים הגדולים בתחום (התייעצות בתשלום). כול מומחה המליץ על טיפול אחר. לא הייתה לי שום דרך הגיונית וברורה לבחור את הטיפול. רופאים שמתמחים בניתוחים ממליצים על ניתוח, כול רופא על סוג הניתוח שבו הוא התמחה. כנ"ל מומחי הקרנות – כול מומחה ממליץ על השיטה שהוא מכיר. בסוף אתה בוחר את הטיפול בשיטת 'אן-דן-דינו' – כלומר על פי התרשמות סובייקטיבית מהרופאים השונים. אתה בוחר ברופא שמצא חן בעיניך הכי הרבה ועורר בך אמון."  

לא יעלה על הדעת… ממש מדהים שהעולם המודרני והמתקדם שלנו כול כך דפוק… אבל – עובדה. העולם ההגיוני והמסודר שקיים בדמיון שלנו לא קיים במציאות.

3. בעולם האידיאלי הרופאים הם יצורים מושלמים, חסינים לשגיאות ומניעים של תאוות בצע. בעולם המציאות הרופאים הם בני אדם. הם שוגים לפעמים (אפילו יותר מלפעמים), ויש להם גם מניעים זרים (הרצון להרוויח) אפילו אם הם עצמם לא תמיד מודעים לכך. מן הסתם מרבית הרופאים כן מצליחים להתגבר על שיקולים זרים (לא בטוח). יש ויש, וקשה מאד לדעת מי הוא מי.  

4. בעולם האידיאלי הרופא המנתח לעולם לא שוגה, ותמיד מגיע לביצוע ניתוח מושלם. בעולם המציאות יש שגיאות… לא בהכרח בגלל שהמנתח אדם רע או רשלן… בגלל שהוא בן אדם.

במקרה הפרטי של גיורא איילנד – בהחלט אפשרי שהרופא המליץ על ניתוח בגלל הרצון להרוויח אישית אבל לעולם לא תוכל לדעת זאת. בהחלט אפשרי מאידך שהניתוח היה הפתרון הנכון, ושהניתוח, למרות התוצאה המצערת, הציל את איילנד ממוות. בהחלט אפשרי שהמנתח התרשל וגרם לנזק שנגרם בניתוח, אבל אפשרי גם שלא היה מנוס – ולעולם לא נוכל לדעת. (מספר רופאים מומחים חוקרים ובודקים את המקרה של גיורא איילנד, והם עדיין לא גילו את סיבת הכאב). החושב שידע מושלם אפשרי שרוי בעולם של אידאות, לא בעולם המציאות.

בסוף זועק גיורא איילנד: "איפה משרד הבריאות?!", מדוע אינו מתערב, מדוע אינו עושה סדר? מדוע אין תקנות? או במילים אחרות (שלי): "איפה אלוהים?" כי עולם המציאות הוא פגום והוא דפוק. למה עולם המציאות אינו דומה לעולם הדמיון שלי? ומי יכול לתקן את המצב? אלוהים כמובן. כי אלוהים יודע הכול ויכול לעשות הכול. ומי האלוהים בימינו? המדינה! (משרד הבריאות). המדינה היא האלוהים ועליה מוטל לתקן את עולם המציאות ולהפכו לדומה יותר לעולם הדמיון המושלם.

אבל מי זאת הממשלה? מי זה משרד הבריאות? הם בני אדם, כמו כולם (לא אלוהים). מה הם יודעים על סרטן הערמונית (או על כול מחלה אחרת) מעבר למה שהרופאים המומחים יודעים? האם העובדה שהם ה"ממשלה" – והם בעלי כוח כפייה (בתיאוריה) מקנה להם ידע או יכולת או מומחיות מיוחדת? או יושרה גדולה?

אנשים מייחסים לממשלה כוחות על טבעיים, ושוכחים שהממשלה מורכבת מבני אדם, ולאו דווקא החכמים והישרים שבבני האדם. בעולם הדמיון הממשלה מורכבת מאנשים סופר ישרים וסופר חכמים. במציאות – לאו דווקא. אין שום דבר שמשרד הבריאות יכול לעשות כדי לשפר את המצב שתיאר גיורא איילנד. משרד הבריאות יכול רק לקלקל – למשל אם יאסור עריכת ניתוחים פרטיים ויחזיר אותנו לימים של תורים ארוכים לניתוח עם תשלום בשחור. משרד הבריאות יכול לסבך את התהליכים, עם הגדלת הפרוצדורות והניירת וטפסי כס"ת.

הפנייה לממשלה שתתקן כול פגם או חוסר שלמות של מערכות החיים היא אמונה טפלה רווחת מאד בימינו. שננו לעצמכם: המדינה איננה אלוהים.

לגיורא איילנד אני מחל רפואה שלמה.

יעקב

סמוך על חיל האוויר

 לארה"ב יש את המטוס המשוכלל והמתקדם בעולם – ה 22F ראפטור – המטוס המהיר, החמקן ובעל 

המערכות הכי מתקדמות והכי סודיות. הוא גם הכי יקר, מחירו בין 340 ל 440 מיליון דולר לחתיכה (תלוי את מי שואלים ואיך מחשבים… להשוואה ה F35 עולה "רק" כ 100 מיליון). הוא כול כך מתקדם וסודי שארה"ב מסרבת לספק אותו אפילו לבנות הברית הקרובות שלה בנאט"ו. לו כן הסכימה – יש לשער שאף אחד לא היה קונה, בגלל המחיר… חיל האוויר של ארה"ב בעצמו לא יכול להרשות לעצמו את המחיר הענק הזה והם הקטינו את הזמנתם מ 750 מטוסים שבתכנון המקורי ל 187. תכנון המטוס החל ב 1981, האב-טיפוס טס ב 1997, האספקה לחיל האוויר האמריקאי החלה ב 2003 , הם הפכו למבצעיים ב 2007, והאחרונים סופקו ב 2012. קו הייצור של המטוס נסגר.

 תמונות מוויקיפדיה.

 55 מהמטוסים הנהדרים האלה הוצבו בבסיס חיל האוויר טינדאל, בפלורידה, על חוף מפרץ מקסיקו .

איתרע המזל וההוריקן הנוראי מיכאל היכה לאחרונה בבסיס זה במלוא עוצמתו, עם רוחות של עד 240 קמ"ש. מאחר והיו התראות על ההוריקן לפחות שבוע מראש הצליחו 33 מהמטוסים הנהדרים האלה להמריא ולהימלט לחוף מבטחים (לבסיסים אחרים). אבל, 22 מטוסים F22 לא נמלטו ונשארו בבסיס – כנראה לא היו תקינים ולא כשירים לטיסה. שימו לב 40% מהמטוסים לא היו כשירים לטיסה… (4 מ 187 המטוסים התרסקו קודם בתקריות שונות.) יש לשער שגם מה 33 שהמריאו, לא כולם היו תקינים בכול מערכותיהם ובכושר מבצעי מלא.

את 22 המטוסים שנשארו בבסיס אפשר היה לאחסן בדת"קים תת קרקעיים, אמידים להפצצות, שבוודאי עמידים גם להוריקנים. אפשר היה לאחסן לו היו דת"קים, אבל כנראה לא היו. שורה תחתונה: 17 מטוסי F22 ניזוקו קשה, עוד לא ידוע אם אפשר יהיה לתקן ולהחזיר לכשרות חלק מהם. זה בערך 10% מסך מטוסי F22 הקיימים… עלות הנזק כ 8 מיליארד דולר (פי שלוש מעלות הקמת כול הבסיס מחדש). ומעל לכול: אין להם תחליף, אי אפשר לייצר חדשים תחת אלה שנהרסו.

איך קרה האסון הזה? מדוע לא היו מוכנים להוריקנים? אפשר לחשוב שהוריקנים זו תופעה נדירה – אבל 3-5 הוריקנים פוגעים במקום זה או אחר לחופי ארה"ב כול שנה…. בסיס חיל האוויר אחר, בפלורידה נהרס גם כן בהוריקן אנדריו ב 1992… אבל לקחים לא נלמדו.

האם אפשר לסמוך על חיל האוויר? האם "אצלנו זה לא יכול לקרות"? אינני יודע.

יעקב

חוק הנאמנות המיותר

חוק הנאמנות המיותר

השרים והכנסת אישרו את "חוק הנאמנות" של השרה מירי רגב.

התיקון לחוק התרבות והאמנות אמור לשלול תקציבים מגופים נתמכים שלפי ההצעה "חותרים" תחת ערכי המדינה וסמליה

הנה הצעת ייעול לשרה רגב ולממשלה: בטלו את כול תקציבי התרבות. כול התקציבים הממשלתיים. הממשלה לא צריכה לעסוק ב"תרבות", היא לא צריכה לתמוך באף אחד, לא כאלה ש"נאמנים" למדינת ישראל, ולא כאלה ש"חותרים תחת ערכי המדינה וסמליה". בטלו את כול העיסוק הממשלתי ב"תרבות" – שהפך להעברת כספים לאנשי "תרבות" המקורבים לשלטון.

ולאלה הבוכים מרה על פגיעה בחופש הביטוי: חופש הביטוי שלכם לא נפגע. אתה יכולים להתבטא כמה שאתם רוצים. מה שנפגע (אולי, הלוואי) זה המימון הממשלתי שלכם. יש לכם חופש ביטוי כמה שאתם רוצים, אבל "זכות" למימון ממשלתי – כסף על חשבון אחרים, על חשבון הציבור – זה אין לכם. אז מה שאתם בוכים עליו אינו אובדן "חופש הביטוי" מה שאתם בוכים עליו הוא אובדן (הלוואי) של הכסף הממשלתי, כסף של אחרים. תמיד הבכי הוא על כסף שאבד.

מי שהתרבות יקרה לו מוזמן לתרום מכספו הפרטי למי שהוא רוצה, למי שהוא מוצא לנכון ומוקיר את יצירות התרבות שלו – בין אם הוא "נאמן" או "חותר". כול אחד יתמוך כספית במי שהוא חושב שראוי, והממשלה תפסיק לשלוח יד לכיסנו כדי לתמוך, בשבילנו, במי שהממשלה רוצה. יש להפריד הפרדה מוחלטת בין הממשלה והתרבות. הממשלה יש לה מספיק דאגות ועיסוקים על הראש. דאגה אחת, ועיסוק אחד (בתרבות) היא יכולה וצריכה להסיר מעצמה.

ומה תעשה השרה רגב אם תפקידה הממשלתי יבוטל? שתתנדב לטפל בילדים אוטיסטים.

יעקב