Feeds:
רשומות
תגובות

סמוך על חיל האוויר

 לארה"ב יש את המטוס המשוכלל והמתקדם בעולם – ה 22F ראפטור – המטוס המהיר, החמקן ובעל 

המערכות הכי מתקדמות והכי סודיות. הוא גם הכי יקר, מחירו בין 340 ל 440 מיליון דולר לחתיכה (תלוי את מי שואלים ואיך מחשבים… להשוואה ה F35 עולה "רק" כ 100 מיליון). הוא כול כך מתקדם וסודי שארה"ב מסרבת לספק אותו אפילו לבנות הברית הקרובות שלה בנאט"ו. לו כן הסכימה – יש לשער שאף אחד לא היה קונה, בגלל המחיר… חיל האוויר של ארה"ב בעצמו לא יכול להרשות לעצמו את המחיר הענק הזה והם הקטינו את הזמנתם מ 750 מטוסים שבתכנון המקורי ל 187. תכנון המטוס החל ב 1981, האב-טיפוס טס ב 1997, האספקה לחיל האוויר האמריקאי החלה ב 2003 , הם הפכו למבצעיים ב 2007, והאחרונים סופקו ב 2012. קו הייצור של המטוס נסגר.

 תמונות מוויקיפדיה.

 55 מהמטוסים הנהדרים האלה הוצבו בבסיס חיל האוויר טינדאל, בפלורידה, על חוף מפרץ מקסיקו .

איתרע המזל וההוריקן הנוראי מיכאל היכה לאחרונה בבסיס זה במלוא עוצמתו, עם רוחות של עד 240 קמ"ש. מאחר והיו התראות על ההוריקן לפחות שבוע מראש הצליחו 33 מהמטוסים הנהדרים האלה להמריא ולהימלט לחוף מבטחים (לבסיסים אחרים). אבל, 22 מטוסים F22 לא נמלטו ונשארו בבסיס – כנראה לא היו תקינים ולא כשירים לטיסה. שימו לב 40% מהמטוסים לא היו כשירים לטיסה… (4 מ 187 המטוסים התרסקו קודם בתקריות שונות.) יש לשער שגם מה 33 שהמריאו, לא כולם היו תקינים בכול מערכותיהם ובכושר מבצעי מלא.

את 22 המטוסים שנשארו בבסיס אפשר היה לאחסן בדת"קים תת קרקעיים, אמידים להפצצות, שבוודאי עמידים גם להוריקנים. אפשר היה לאחסן לו היו דת"קים, אבל כנראה לא היו. שורה תחתונה: 17 מטוסי F22 ניזוקו קשה, עוד לא ידוע אם אפשר יהיה לתקן ולהחזיר לכשרות חלק מהם. זה בערך 10% מסך מטוסי F22 הקיימים… עלות הנזק כ 8 מיליארד דולר (פי שלוש מעלות הקמת כול הבסיס מחדש). ומעל לכול: אין להם תחליף, אי אפשר לייצר חדשים תחת אלה שנהרסו.

איך קרה האסון הזה? מדוע לא היו מוכנים להוריקנים? אפשר לחשוב שהוריקנים זו תופעה נדירה – אבל 3-5 הוריקנים פוגעים במקום זה או אחר לחופי ארה"ב כול שנה…. בסיס חיל האוויר אחר, בפלורידה נהרס גם כן בהוריקן אנדריו ב 1992… אבל לקחים לא נלמדו.

האם אפשר לסמוך על חיל האוויר? האם "אצלנו זה לא יכול לקרות"? אינני יודע.

יעקב

מודעות פרסומת

חוק הנאמנות המיותר

חוק הנאמנות המיותר

השרים והכנסת אישרו את "חוק הנאמנות" של השרה מירי רגב.

התיקון לחוק התרבות והאמנות אמור לשלול תקציבים מגופים נתמכים שלפי ההצעה "חותרים" תחת ערכי המדינה וסמליה

הנה הצעת ייעול לשרה רגב ולממשלה: בטלו את כול תקציבי התרבות. כול התקציבים הממשלתיים. הממשלה לא צריכה לעסוק ב"תרבות", היא לא צריכה לתמוך באף אחד, לא כאלה ש"נאמנים" למדינת ישראל, ולא כאלה ש"חותרים תחת ערכי המדינה וסמליה". בטלו את כול העיסוק הממשלתי ב"תרבות" – שהפך להעברת כספים לאנשי "תרבות" המקורבים לשלטון.

ולאלה הבוכים מרה על פגיעה בחופש הביטוי: חופש הביטוי שלכם לא נפגע. אתה יכולים להתבטא כמה שאתם רוצים. מה שנפגע (אולי, הלוואי) זה המימון הממשלתי שלכם. יש לכם חופש ביטוי כמה שאתם רוצים, אבל "זכות" למימון ממשלתי – כסף על חשבון אחרים, על חשבון הציבור – זה אין לכם. אז מה שאתם בוכים עליו אינו אובדן "חופש הביטוי" מה שאתם בוכים עליו הוא אובדן (הלוואי) של הכסף הממשלתי, כסף של אחרים. תמיד הבכי הוא על כסף שאבד.

מי שהתרבות יקרה לו מוזמן לתרום מכספו הפרטי למי שהוא רוצה, למי שהוא מוצא לנכון ומוקיר את יצירות התרבות שלו – בין אם הוא "נאמן" או "חותר". כול אחד יתמוך כספית במי שהוא חושב שראוי, והממשלה תפסיק לשלוח יד לכיסנו כדי לתמוך, בשבילנו, במי שהממשלה רוצה. יש להפריד הפרדה מוחלטת בין הממשלה והתרבות. הממשלה יש לה מספיק דאגות ועיסוקים על הראש. דאגה אחת, ועיסוק אחד (בתרבות) היא יכולה וצריכה להסיר מעצמה.

ומה תעשה השרה רגב אם תפקידה הממשלתי יבוטל? שתתנדב לטפל בילדים אוטיסטים.

יעקב

בניה עמידה בפני הוריקן

הוריקן מיכאל היכה בעוצמה מרבית בעיירת הנופש מקסיקו-ביץ' שבפלורידה, לחופי מפרץ מקסיקו. בעיירה, שנפרסה על חוף הים ואורכה כ 2 ק"מ, היו כ 440 מבנים, רובם בתי פרטיים (בתי נופש). 237 מהם – 54% נהרסו כליל. עוד 99 – 24% ניזוקו בצורה קשה. שאר המבנים (22%) ניזוקו גם הם במידה זו או אחרת. הרוחות נשבו במהירות 240 קמ"ש, ומעט מאד דברים מחזיקים מעמד בסופה כזו. צילום נהדר של העיירה והנזקים של הסופה – בקישור לניו יורק טיימס, למעלה.

(בית אחד שרד שלם לגמרה, עם נזקים מזעריים (בתמונה

צילום: ג'וני מילנו עבור הניו יורק טיימס.

איך הוא שרד בזמן שהשאר נהרסו? פשוט. הוא נבנה כהלכה. הוא נבנה מבטון מזוין עם עמודים וקורות מחוזקים, על כלונסאות בעומק 10 מ', וקומת קרקע מפולשת (לא בשימוש) שנועדה לאפשר למי השיטפונות לעבור מתחת לבית מבלי להרוס אותו. הוא תוכנן מראש לעמוד ברוחות עד 400 קמ"ש. בעלי הבית אינם גרים בעיירה רוב ימות השנה, הבית הוא בית נופש מושכר. בכול זאת, כאשר הם בנו אותו, לפני 15 או 20 שנה, הם הורו לאדריכל ולמהנדסים לבנות בית שיעמוד בפני כול סופה אפשרית

בשנת 2002 נכנס לתוקף בפלורידה תקן בנייה מחמיר, ליישום לקחי הוריקן אנדריו, משנת 1992. רוב הבתים בעיירה, שנהרסו, היו ישנים יותר ולא נבנו לפי תקנים מחמירים, כלומר לא חושבו לעמוד בפני הסופה. הבית ששרד נבנה לפי מפרט יותר מחמיר מהתקן המחייב, חושב נכון, ועמד.

כמה עלה התענוג? כמה כסף נוסף צריך להשקיע כדי שהבית ישרוד בסופה? מעריכים שערך הבית כולו (או שווי השוק שלו)  כ 400 אלף דולר. עלות הבנייה היא פחות מזה – אולי 75% – 300 אלף דולר או פחות (השאר הוא שווי הקרקע). מעריכים גם שההוצאה הנוספת על הקשחת הבית הייתה כ 30 אלף דולר, כלומר כ 10% מעלות הבנייה. היה כדאי? בדיעבד – ברור: היה כדאי, השקעה של כ 30 אלף דולר הצילה בית בעלות 300 אלף.

מאידך – אסון טבע בו הוריקן בעוצמה כזו מכה בדיוק בבית שלך – הוא תופעה נדירה, בטח ההסתברות היא פחות מפעם למאה שנה. מתוך מיליון פלוס של בתים בפלורידה, 99% אחוז או יותר יחיו את כול החיים שלהם (50-100 שנה) בלי לספוג אף הוריקן בפגיעה ישירה. האם כדאי להוציא סכום נוסף של 30 אלף דולר על כול בית ובית מתוך מיליוני הבתים שבנויים בארה"ב (באזורי סיכון), כדי שאחוז אחד מהם, אולי, ישרוד הוריקן?

אינני יודע את התשובה, הייתי משאיר את ההחלטה בידי כול בעל בית, ולא מחייב את כול בעלי הבתים, ללא יוצא מן הכלל, לבנות לפי תקן מחוזק ויקר (כפי שעשו בפלורידה). בעל בית רשאי לשקול את שיקוליו ולקחת את הסיכונים שמתאימים לו. בעלי הבית המיוחד הזה (שעמד בסופה) הם אנשים עשירים יחסית, והחלטתם  לבנות מעל ומעבר למחויב בתקן היא החלטה אישית שלהם.

חברות הביטוח בדרך כלל מסרבות לבטח בתים באזורי סיכון, וזה טבעי. הצרה היא שממשלת ארה"ב היא רחמן בן רחמן ונותנת פיצוי לכול בית שנהרס באזור אסון טבע, כלומר – ממשלת ארה"ב מסבסדת (על חשבון הציבור) בניית בתים לא עמידים באזורי סיכון. אין בכך הגיון. מי שבונה באזור סיכון – הסיכון עליו! שישקיע עוד 10% ויבנו חזק, כמו הבית שלעיל.

יעקב

בספרד מלאימים דירות

ארץ הבאסקים היא מחוז אוטונומי בספרד שיש לו בית נבחרים וממשלה משלו. יש לו, כמו לכולם, את הבעיה של מחסור בדירות ויוקר הדיור וגם את הבעיה שהתגלתה גם אצלנו: דירות ריקות. יש שם אותם קפיטליסטים, בעלי הון חזיריים, שקונים דירות להשקעה ומשאירים אותן ריקות, המנוולים. איך אפשר להשאיר דירה ריקה כאשר כול כך הרבה זוגות צעירים מסכנים משוועים לדירה?

אבל, אל דאגה. יש בחבל הבאסקים ממשלה אוטונומית, מאד מתקדמת (חברתית) שקופצת לתקן את העוול הגדול. הם חוקקו חוק, ב 2015, לפיו הממשלה יכולה להלאים (להחרים, זמנית… רק זמנית בשלב זה…) דירות ריקות. שלא יחשבו העשירים המנוולים שהם יכולים לקנות דירה ולעשות בה כעולה על רוחם (להשאירה ריקה). דירות ריקות יולאמו (יוחרמו) ויושכרו, על ידי הממשלה, לאנשים נזקקים או ל"זכאי" דיור ציבורי כדי שימלאו את הייעוד החברתי הנכון של הדירות.

הממשלה המרכזית, השמרנית, של ספרד פנתה לבג"ץ שלהם (בית הדין לענייני חוקה) בבקשה לפסול את חוק ההלאמות, הפוגע בזכות הקניין. אבל, הבג"ץ שם, כמו אצלנו, מאד מתקדם, והוא דווקא אישר את חוק ההחרמות לטובת הדיור הציבורי. מה שהבג"ץ לא אישר זה הלאמת דירות ריקות שבבעלות בנקים, שהגיעו לידיהם כתוצאה מאי תשלום משכנתאות.

שר השיכון הבאסקי מרגיע את בעלי הדירות. "איננו מתכוונים לגשת מיד לגל של הלאמות. ההלאמות יבוצעו רק באזורי ביקוש (כלומר בהם שורר מחסור בדירות), ורק אחרי שהדירה עמדה ריקה שנתיים, ומותר להחזיק דירת נופש". כרגע רק מתחילים לעשות רשימות של דירות ריקות. בעלי הדירות יקבלו התרעות בזמן… מה שהוא שכח לציין שתמורת סכום סמלי, במעטפות, ימצאו פקידי השיכון דרך לקבוע שאתה עומד בקריטריונים, ומותר לך להחזיק דירה ריקה.

אצלנו, הממשלה איננה כול כך מתקדמת, ולא חשבה עדיין או לא העזה, לגשת לפתרון הראדיקלי של הלאמת דירות. אצלנו הסתפקו בקנסות ניכרים (ארנונה כפולה) המוטלים על המנוולים שמעיזים להשאיר את דירותיהם ריקות (מעריכים שיש בישראל 47 אלף דירות ריקות). מה הם חושבים? שכול אחד יכול לרכוש דירות כמה שהוא רוצה ולעשות בהם כראות עיניו?? ומה עם האחריות החברתית?

המתקדמים לא רואים מעבר לאפם… בארץ שבה מחרימים דירות אנשים יסרבו לרכוש דירה… ואם אין רוכשים גם אין יזמים שישקיעו בבניית דירות. המחסור בדיור רק יילך ויחמיר…  אבל, המתקדמים אף פעם לא יכולים לעמוד בפיתוי ולהמנע מלשדוד רכושם של אחרים.

יעקב

נציבת התחרותיות (הממונה על ההגבלים העסקיים) באיחוד האירופי, גב' מרגרטה וסטאגר מדנמרק, הטילה קנס של 4.34 מליארד אירו (כ 5.1 מיליארד דולר) על גוגל בטענה שהיא מפירה את כללי התחרות החופשית.

הטענה הספציפית היא זו: גוגל פיתחה את מערכת ההפעלה אנדרואיד, ונותנת אותה בחינם לכול דכפין. כמעט כול יצרניות הסמארטפונים בעולם (כולל סמסונג, LG, וכול הסינים) מתקינות בטלפונים שלהם את אנדרואיד של גוגל מתוך בחירה. גוגל מחייבת את יצרניות הסמארטפונים שמתקינים אנדרואיד להתקין מראש (In factory) עוד כמה אפליקציות של גוגל (כמו הדפדפן כרום), ולעשות את גוגל מנוע חיפוש ברירת מחדל בסמארטפון.

משתמשי הסמארטפונים אינם נפגעים ממצב זה. הם יכולים, בקלות יתירה, על ידי מספר לחיצות, להתקין אפליקציות אחרות כמו הדפדפנים מוזילה-פייקפוקס או סאפארי (אני משתמש בפיירפוקס), ולהפוך, למשל, את דקדקגו DuckDuckGo   למנוע חיפוש ברירת מחדל. כלומר: האפליקציות שגוגל מכריחה את יצרני הסמארטפונים להתקין מראש אינן פוגעות באיש, הן טובות ומשרתות את המשתמשים, ואינן מונעות מהם להתקין משהו אחר, לפי העדפת המשתמשים. הטענה על "פגיעה" כביכול (שאותה בא חוק התחרותיות למנוע) – אין בה ממש. אף אחד לא נפגע, ויותר מזה אף אחד לא התלונן. אז מה ישיג הקנס הזה? האם ישפר במשהו את מצבם של מאות מיליוני בעלי הטלפונים? לא. הוא לא ישפר.

אז למה הוטל הקנס? למה ככה. גב' מרגרטה היא סוציאליסטית טובה, שונאת מהבטן שנאה גדולה חברות גדולות (כמו גוגל) בייחוד חברות גדולות מארה"ב. (באירופה, ב"ה, אין חברות גדולות בתחום הטכנולוגיה, הטכנולוגיה המתקדמת דילגה על אירופה הזקנה, העייפה, והצדקנית). גב' מרגריטה תראה להם! היא תרדוף אותם עד חורמה! גב' מרגריטה היא פוליטיקאית שאפתנית, חריפה ומפולפלת והיא יודעת שכותרות גדולות רק מקדמות את הקריירה שלה. גוגל ניסתה להידבר ולראות מה ניתן לעשות "לתיקון המצב" (שלא היה מקולקל כלל), בשקט. גב' מרגריטה דחתה אותם על הסף, היא אינה מעוניינת בפתרון שקט לבעיה (היא יודעת שאין בעיה ואין פתרון) היא מעוניינת רק בכותרות.

האם גוגל תשלם לאירופה את הקנס של 5 מיליארד דולר? מה פתאום?. עכשיו מתחילה מסכת של דיונים, תביעות משפטיות, ערעורים וברבורים. זה ייקח בקלות 10 שנים, אולי 20. בזמן הזה יתרחש דבר אחד בטוח: צבא של עורכי דין משני הצדדים יתעשר ויצחק כול הדרך לבנק. בעוד 10 או 20 שנה לא תהיה מרגריטה ואולי אפילו לא גוגל (מי יודע?). אבל למי זה אכפת? מרגריטה קיבלה את הכותרות עכשיו, וזה מה שהיא חיפשה.

האם הציבור – המשתמשים של הטלפונים הסלולריים באירופה – נפגע מגוגל? ברור שלא! לא רק שלא נפגע, אלא קיבל מערכת הפעלה (שבלעדיה לא יכול סמארטפון לפעול) בחינם.  האם הקנס של מרגריטה ייטיב עם המשתמש האירופאי? כלל וכלל לא. אם גוגל תחויב אי פעם לשלם את הקנס (אם גדול…) היא תוכל, למשל, לדרוש תשלום עבור אנדרואיד מהטלפונים שנמכרים באירופה, ויצא המשתמש האירופאי מופסד. תודה, מרגריטה….

כול המנגנון של חוקי התחרותיות או חוקים נגד הגבלים עיסקיים – antitrust – היא מערכת שרירותית, לא מוגדרת, לא ממשית, הנותנת כוח אדיר בידי כול מיני פקידים להציק לחברות בצורה שרירותית ומזיקה ולתקוע מקלות בגלגלי הכלכלה. אגב כך הן פוגעות בהתפתחות הכלכלית, דהיינו בעושר ושגשוג של האנשים.

הקנס האבסורדי הזה, על גוגל, הוא דוגמה טובה.

יעקב

חוק השקיפות

המדינה היא פיל גדול, גדול מאד, ממש ממוטה (או דינוזאור). הדבר מתבטא בתקציב המדינה – כ 400 מיליארד שקל לשנה. ממשלת ארה"ב היא כמובן, ממוטה יותר גדולה, בערך פי 40 מאתנו, תקציב הממשל הפדראלי כ 4 טריליארד דולר לשנה.

אלה סכומים אדירים שהם מעבר לתפיסה של בן תמותה רגיל, גם מעבר ליכולת ההבנה השליטה והבקרה… הכול מנוהל בידי "מומחים" במשרדי הממשלה, והאזרח הרגיל – אין לו מושג מה בדיוק קורה עם הכסף האדיר הזה (כסף שלו).

ממשלת ארה"ב הגתה רעיון משונה: למה שהאזרח הריבון לא ידע? הם חוקקו חוק השקיפות בשנת 2014. אומנם גם לפני זה היה "ספר התקציב" שהכיל אלפי עמודים, ופירט כיצד הממשלה תכננה להוציא את הכסף, ואני מניח שהספר עמד לרשות הציבור. כעת החליטה ממשלת ארה"ב על מודרניזציה: הקימה אתר אינטרנט בו היא מפרטת בצורה מלאה כול ההוצאות של הממשלה, והציבור יש לו גישה חופשית, ואפשרות לחפש בנוחיות כול נושא והוצאה.

זה רעיון טוב. אפשר וצריך לפרט את ההוצאות לפי משרדים, נושאים וגופים ותכניות. בכול גוף לפרט מה המטרה, מה הפעילות שנעשית, מה התקציב הכולל, כמה מזה הולך על משכורות פקידים ומנהלה וכמה מגיע לידי המוטבים המיועדים של התכנית (הנזקקים כביכול), מי הם המוטבים, וכמה הם קיבלו בפועל. כול גוף ממשלתי (וכול תכנית) יפרטו גם מה ההכנסות הנוספות מאגרות והיטלים על המשתמש (מעבר להכנסות מהתקציב הכללי של המדינה). מן הראוי שממשלתנו תאמץ יוזמה דומה ותקים אתר המפרט את כול הוצאות הממשלה, בצורה ברורה ונגישה.

כמובן, הדבר מסובך, ובמציאות זה לא עובד בדיוק כמו שהתכוונו. הסנאט של ארה"ב ערך בדיקה של האתר האמריקאי ומהימנות ודיוק הנתונים המתפרסמים. הם מצאו שמעל למחצית הדיווחים הם שגויים או סותרים. הממשלה היא פיל גדול כול כך שאפילו לרשום ולדווח קשה… שלא לדבר על הביצוע.

"המטרה של החוק היא לתת כוח בידי הציבור ועושי המדיניות כדי להשיג מידע מדויק על האופן בו מוציאים את כספי המיסים ולנסות להקטין את הבזבוז. זה מדאיג שרוב הסוכנויות הפדראליות לא צייתו לחוק, ויותר מחצי מהמידע שפורסם אינו נכון ואינו מדויק" אמר סנאטור פורטר.

משרדי הממשלה, והפקידות אין להם שום אינטרס בהגברת השקיפות. אדרבא, כול אחד מעוניין לשמור על החלקה שלו, על המעמד שלו והבייבי שלו שמפרנס אותו בכבוד. כול אחד מעוניין שהמחלקה או המשרד או התכנית "שלו" יקבלו כמה שיותר תקציבים ויוציאו כמה שיותר כסף. ויותר טוב לדבר על זה כמה שפחות מחשש לעין הרע, לפי כלל ה"שו..שו.." שמא מישהו ישים לב לבזבוז וידרוש קיצוץ. הציבור הרחב – כול אחד יש לו דאגות פרנסה (ואחרות) אישיות, ואין לו זמן וכוח לעסוק בתיקון עולם (הקטנת הבזבוז והשחיתות בממשלה).

והעיתונאים? "כלבי השמירה של הדמוקרטיה"? הם עסוקים בלפרסם את ההודעות לעיתונות מטעם הדוברים של המשרדים וציטוטים מדברי הח"כים והפקידים שנועדו לקדם את האינטרסים של אלה, ולא של הציבור.  זה קל, ולא דורש מאמץ ותחקירים.

העיקר שהכסף שלנו, כספי הציבור, בידיים טובות.

יעקב

הזכות לא להתאגד

הזכות לא להתאגד הוכרה על ידי בית המשפט העליון בארה"ב.

הזכות להתאגד – כלומר להקים איגודים מקצועיים שייצגו את העובדים במו"מ קיבוצי עם מעבידים ויסכמו הסכמי עבודה קיבוציים (המיטיבים עם העובדים) נחשבת לזכות קדושה, ומוגנת בחוק – בכול המדינות. הזכות המקבילה, והמתחייבת לוגית ממנה – הזכות לא להתאגד – משום מה לא מוגנת, והחוקים מחייבים כול עובד, המתקבל לעבודה במקום בו פועל איגוד מקצועי – להיות חבר באותו איגוד ולשלם לו דמי חבר, גם נגד רצונו. יש לעובד זכות להתאגד, אבל לא זכות להימנע מלהתאגד…

זה המצב, כמובן, גם בישראל. כול עובד הרוצה לעבוד בחברה בה יש איגוד מקצועי חייב לשלם דמי חבר לאותו איגוד, ובמקרה שלנו: להסתדרות הכללית וועד העובדים במפעלו. עובד שלא אוהב את ההסתדרות ואת אלפי העובדים המיותרים שמועסקים שם על חשבונו חייב בכול זאת להעביר את דמי החבר, כול חודש, להסתדרות. מנכים את הכסף ממשכורתו בלי לשאול את פיו. גם לא נותנים לו אופציה לנהל מו"מ פרטי על שכרו מול המעביד. כול העובדים, בייחוד בגופים ומפעלים ציבוריים (כמו תע"ש, רפאל, רשות שדות התעופה, רכבת ישראל, הנמלים, חברת החשמל, העיריות, האוניברסיטאות ועוד) משלמים, מרצון או שלא מרצון, דמי וועד ומס הסתדרות הנגבים על ידי המעביד (במקרה זה – הממשלה וגופיה). גם לא שואלים את פי העובדים אם רוצים או לא לשבות – הוועד מחליט עבורם וזה מחייב אותם – הם לא יכולים לבוא לעבוד אם הוועד הכריז שביתה… המדינה, בחוקיה, ובפסיקות בית הדין הסוציאליסטי לעבודה – מעניקה לוועדי העובדים ולהסתדרות כוח יתר על חשבון זכויות הפרט והחופש של העובדים וzfuhu, המעבידים (שלרוב זו המדינה עצמה). המדינה משליטה דיקטטורה של הוועדים, על העובדים ועל המדינה…

המצב הזה היה קיים גם בארה"ב. במדינת וויסקונסין חוקקו חוק שקראו לו בשם היפה: "הזכות לעבוד" – הכוונה הזכות לעבוד בלי להיות חבר באיגוד מקצועי (כלומר בלי לשלם דמי חבר). הדבר רלוונטי כמעט אך ורק לגבי מעסיקים ציבוריים (המדינה, העיריות וכו'). האיגודים המקצועיים בארה"ב (כמו אצלנו) עוסקים, מלבד בפעילות "מקצועית" (מו"מ על שכר) גם בפעילות פוליטית – תרומת כסף ועבודה למועמדים מהשמאל, שיכולים לחזק את החקיקה שמעניקה סמכויות יתר לאיגוד. עובד (בשם ג'אנוס) הגיש עתירה בה טען שהוא מתנגד למעמדים הפוליטיים שהאיגוד מעביר להם כסף (בחלקו – כסף שלו – של ג'אנוס), ואי אפשר להכריח אותו לתמוך בהם בניגוד לרצונו.

פשרה קודמת של בית המשפט העליון קבעה שאכן אין להכריח עובדים לתמוך בפעילות הפוליטית של האיגוד, ולכן האיגוד יפריד בין הפעילות הפוליטית למקצועית, ובמקרה זה יגבה מג'אנוס (ושאר העובדים המתנגדים) רק כ 78% מדמי החבר המיועדים לפעילות מקצועית, וימנע מלגבות 22% המיועדים לפעילות פוליטית. אולם החוק בוויסקונסין קבע שאין לגבות מעובד דמי "ארגון" כול שהם בנגוד לרצונו. החוק הזה, המכיר בזכות הבסיסית של כול אדם, הגיע להכרעה לבית המשפט העליון, וההכרעה, שפורסמה אתמול, קבעה שאכן יש לכבד זכותו של אדם לא להיות חבר באיגוד.

הבעיה היא חמורה במיוחד בגופים הציבוריים, בהם, המעביד הוא (בצורה זו או אחרת) הממשלה, ולא אדם פרטי. "אי אפשר לנהל מו"מ קיבוצי על שכר עם הממשלה" אמר ראש האיגוד המקצועי הגדול בארה"ב, ג'ורג' מיני, ב 1955. מייסדי תנועות העבודה בארה"ב ראו באיגודים מקצועיים מכשיר להשיג לעובדים חלק גדול יותר מרווחי המפעל שהם עוזרים לייצר (ביחס לחלק מהרווחים שהולך ליזם-בעלים). העובדים במגזר הממשלתי, לעומת זאת, אינם מייצרים רווחים. הם רק דורשים יותר מכספי המיסים שמממנים את משכורתם. המאבק על חלוקת כספי המיסים צריך להיערך דרך הבחירות והפוליטיקה, ולא דרך איגוד מקצועי ושביתה. כאשר העובדים (במגזר הציבורי) שובתים – הם שובתים נגד משלמי המיסים. גם הנשיא רוזוולט (הנערץ על השמאל האמריקאי), טען שזה לא קביל (בייחוד לא השביתות).

בית המשפט העליון בארה"ב עדיין לא הרחיק לכת עד כדי איסור שביתות במגזר הציבורי, כפי שאני מציע. אבל, הוא קיצץ בצורה משמעותית את כוחם של האיגודים על ידי פגיעה במימון שלהם. אגב כך – הוא תרם לשמירת זכויות הפרט של העובדים (שלא ייקחו מהם בכוח מיסים לאיגוד). הדבר התאפשר בהחלטה 5-4 של בית המשפט, בזכות השופט השמרן ניל גורסוך שהנשיא טראמפ מינה בשנה שעברה.

בית המשפט העליון בארה"ב, כמו זה שלנו, פוסק תמיד אך ורק לפי האידאולוגיה האישית של שופטיו. אין שום אפשרות אחרת. לכן חשוב שתהליך מינוי השופטים יהיה כזה שיבטיח שהרכב בית המשפט יהיה מגוון מבחינה אידאולוגית וישקף, פחות או יותר, את פילוג הדעות האידאולוגי בציבור.

יעקב