הזכות לא להתאגד הוכרה על ידי בית המשפט העליון בארה"ב.
הזכות להתאגד – כלומר להקים איגודים מקצועיים שייצגו את העובדים במו"מ קיבוצי עם מעבידים ויסכמו הסכמי עבודה קיבוציים (המיטיבים עם העובדים) נחשבת לזכות קדושה, ומוגנת בחוק – בכול המדינות. הזכות המקבילה, והמתחייבת לוגית ממנה – הזכות לא להתאגד – משום מה לא מוגנת, והחוקים מחייבים כול עובד, המתקבל לעבודה במקום בו פועל איגוד מקצועי – להיות חבר באותו איגוד ולשלם לו דמי חבר, גם נגד רצונו. יש לעובד זכות להתאגד, אבל לא זכות להימנע מלהתאגד…
זה המצב, כמובן, גם בישראל. כול עובד הרוצה לעבוד בחברה בה יש איגוד מקצועי חייב לשלם דמי חבר לאותו איגוד, ובמקרה שלנו: להסתדרות הכללית וועד העובדים במפעלו. עובד שלא אוהב את ההסתדרות ואת אלפי העובדים המיותרים שמועסקים שם על חשבונו חייב בכול זאת להעביר את דמי החבר, כול חודש, להסתדרות. מנכים את הכסף ממשכורתו בלי לשאול את פיו. גם לא נותנים לו אופציה לנהל מו"מ פרטי על שכרו מול המעביד. כול העובדים, בייחוד בגופים ומפעלים ציבוריים (כמו תע"ש, רפאל, רשות שדות התעופה, רכבת ישראל, הנמלים, חברת החשמל, העיריות, האוניברסיטאות ועוד) משלמים, מרצון או שלא מרצון, דמי וועד ומס הסתדרות הנגבים על ידי המעביד (במקרה זה – הממשלה וגופיה). גם לא שואלים את פי העובדים אם רוצים או לא לשבות – הוועד מחליט עבורם וזה מחייב אותם – הם לא יכולים לבוא לעבוד אם הוועד הכריז שביתה… המדינה, בחוקיה, ובפסיקות בית הדין הסוציאליסטי לעבודה – מעניקה לוועדי העובדים ולהסתדרות כוח יתר על חשבון זכויות הפרט והחופש של העובדים וzfuhu, המעבידים (שלרוב זו המדינה עצמה). המדינה משליטה דיקטטורה של הוועדים, על העובדים ועל המדינה…
המצב הזה היה קיים גם בארה"ב. במדינת וויסקונסין חוקקו חוק שקראו לו בשם היפה: "הזכות לעבוד" – הכוונה הזכות לעבוד בלי להיות חבר באיגוד מקצועי (כלומר בלי לשלם דמי חבר). הדבר רלוונטי כמעט אך ורק לגבי מעסיקים ציבוריים (המדינה, העיריות וכו'). האיגודים המקצועיים בארה"ב (כמו אצלנו) עוסקים, מלבד בפעילות "מקצועית" (מו"מ על שכר) גם בפעילות פוליטית – תרומת כסף ועבודה למועמדים מהשמאל, שיכולים לחזק את החקיקה שמעניקה סמכויות יתר לאיגוד. עובד (בשם ג'אנוס) הגיש עתירה בה טען שהוא מתנגד למעמדים הפוליטיים שהאיגוד מעביר להם כסף (בחלקו – כסף שלו – של ג'אנוס), ואי אפשר להכריח אותו לתמוך בהם בניגוד לרצונו.
פשרה קודמת של בית המשפט העליון קבעה שאכן אין להכריח עובדים לתמוך בפעילות הפוליטית של האיגוד, ולכן האיגוד יפריד בין הפעילות הפוליטית למקצועית, ובמקרה זה יגבה מג'אנוס (ושאר העובדים המתנגדים) רק כ 78% מדמי החבר המיועדים לפעילות מקצועית, וימנע מלגבות 22% המיועדים לפעילות פוליטית. אולם החוק בוויסקונסין קבע שאין לגבות מעובד דמי "ארגון" כול שהם בנגוד לרצונו. החוק הזה, המכיר בזכות הבסיסית של כול אדם, הגיע להכרעה לבית המשפט העליון, וההכרעה, שפורסמה אתמול, קבעה שאכן יש לכבד זכותו של אדם לא להיות חבר באיגוד.
הבעיה היא חמורה במיוחד בגופים הציבוריים, בהם, המעביד הוא (בצורה זו או אחרת) הממשלה, ולא אדם פרטי. "אי אפשר לנהל מו"מ קיבוצי על שכר עם הממשלה" אמר ראש האיגוד המקצועי הגדול בארה"ב, ג'ורג' מיני, ב 1955. מייסדי תנועות העבודה בארה"ב ראו באיגודים מקצועיים מכשיר להשיג לעובדים חלק גדול יותר מרווחי המפעל שהם עוזרים לייצר (ביחס לחלק מהרווחים שהולך ליזם-בעלים). העובדים במגזר הממשלתי, לעומת זאת, אינם מייצרים רווחים. הם רק דורשים יותר מכספי המיסים שמממנים את משכורתם. המאבק על חלוקת כספי המיסים צריך להיערך דרך הבחירות והפוליטיקה, ולא דרך איגוד מקצועי ושביתה. כאשר העובדים (במגזר הציבורי) שובתים – הם שובתים נגד משלמי המיסים. גם הנשיא רוזוולט (הנערץ על השמאל האמריקאי), טען שזה לא קביל (בייחוד לא השביתות).
בית המשפט העליון בארה"ב עדיין לא הרחיק לכת עד כדי איסור שביתות במגזר הציבורי, כפי שאני מציע. אבל, הוא קיצץ בצורה משמעותית את כוחם של האיגודים על ידי פגיעה במימון שלהם. אגב כך – הוא תרם לשמירת זכויות הפרט של העובדים (שלא ייקחו מהם בכוח מיסים לאיגוד). הדבר התאפשר בהחלטה 5-4 של בית המשפט, בזכות השופט השמרן ניל גורסוך שהנשיא טראמפ מינה בשנה שעברה.
בית המשפט העליון בארה"ב, כמו זה שלנו, פוסק תמיד אך ורק לפי האידאולוגיה האישית של שופטיו. אין שום אפשרות אחרת. לכן חשוב שתהליך מינוי השופטים יהיה כזה שיבטיח שהרכב בית המשפט יהיה מגוון מבחינה אידאולוגית וישקף, פחות או יותר, את פילוג הדעות האידאולוגי בציבור.
יעקב
Jacob's Blog 