Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘Uncategorized’ Category

הזכות לא להתאגד הוכרה על ידי בית המשפט העליון בארה"ב.

הזכות להתאגד – כלומר להקים איגודים מקצועיים שייצגו את העובדים במו"מ קיבוצי עם מעבידים ויסכמו הסכמי עבודה קיבוציים (המיטיבים עם העובדים) נחשבת לזכות קדושה, ומוגנת בחוק – בכול המדינות. הזכות המקבילה, והמתחייבת לוגית ממנה – הזכות לא להתאגד – משום מה לא מוגנת, והחוקים מחייבים כול עובד, המתקבל לעבודה במקום בו פועל איגוד מקצועי – להיות חבר באותו איגוד ולשלם לו דמי חבר, גם נגד רצונו. יש לעובד זכות להתאגד, אבל לא זכות להימנע מלהתאגד…

זה המצב, כמובן, גם בישראל. כול עובד הרוצה לעבוד בחברה בה יש איגוד מקצועי חייב לשלם דמי חבר לאותו איגוד, ובמקרה שלנו: להסתדרות הכללית וועד העובדים במפעלו. עובד שלא אוהב את ההסתדרות ואת אלפי העובדים המיותרים שמועסקים שם על חשבונו חייב בכול זאת להעביר את דמי החבר, כול חודש, להסתדרות. מנכים את הכסף ממשכורתו בלי לשאול את פיו. גם לא נותנים לו אופציה לנהל מו"מ פרטי על שכרו מול המעביד. כול העובדים, בייחוד בגופים ומפעלים ציבוריים (כמו תע"ש, רפאל, רשות שדות התעופה, רכבת ישראל, הנמלים, חברת החשמל, העיריות, האוניברסיטאות ועוד) משלמים, מרצון או שלא מרצון, דמי וועד ומס הסתדרות הנגבים על ידי המעביד (במקרה זה – הממשלה וגופיה). גם לא שואלים את פי העובדים אם רוצים או לא לשבות – הוועד מחליט עבורם וזה מחייב אותם – הם לא יכולים לבוא לעבוד אם הוועד הכריז שביתה… המדינה, בחוקיה, ובפסיקות בית הדין הסוציאליסטי לעבודה – מעניקה לוועדי העובדים ולהסתדרות כוח יתר על חשבון זכויות הפרט והחופש של העובדים וzfuhu, המעבידים (שלרוב זו המדינה עצמה). המדינה משליטה דיקטטורה של הוועדים, על העובדים ועל המדינה…

המצב הזה היה קיים גם בארה"ב. במדינת וויסקונסין חוקקו חוק שקראו לו בשם היפה: "הזכות לעבוד" – הכוונה הזכות לעבוד בלי להיות חבר באיגוד מקצועי (כלומר בלי לשלם דמי חבר). הדבר רלוונטי כמעט אך ורק לגבי מעסיקים ציבוריים (המדינה, העיריות וכו'). האיגודים המקצועיים בארה"ב (כמו אצלנו) עוסקים, מלבד בפעילות "מקצועית" (מו"מ על שכר) גם בפעילות פוליטית – תרומת כסף ועבודה למועמדים מהשמאל, שיכולים לחזק את החקיקה שמעניקה סמכויות יתר לאיגוד. עובד (בשם ג'אנוס) הגיש עתירה בה טען שהוא מתנגד למעמדים הפוליטיים שהאיגוד מעביר להם כסף (בחלקו – כסף שלו – של ג'אנוס), ואי אפשר להכריח אותו לתמוך בהם בניגוד לרצונו.

פשרה קודמת של בית המשפט העליון קבעה שאכן אין להכריח עובדים לתמוך בפעילות הפוליטית של האיגוד, ולכן האיגוד יפריד בין הפעילות הפוליטית למקצועית, ובמקרה זה יגבה מג'אנוס (ושאר העובדים המתנגדים) רק כ 78% מדמי החבר המיועדים לפעילות מקצועית, וימנע מלגבות 22% המיועדים לפעילות פוליטית. אולם החוק בוויסקונסין קבע שאין לגבות מעובד דמי "ארגון" כול שהם בנגוד לרצונו. החוק הזה, המכיר בזכות הבסיסית של כול אדם, הגיע להכרעה לבית המשפט העליון, וההכרעה, שפורסמה אתמול, קבעה שאכן יש לכבד זכותו של אדם לא להיות חבר באיגוד.

הבעיה היא חמורה במיוחד בגופים הציבוריים, בהם, המעביד הוא (בצורה זו או אחרת) הממשלה, ולא אדם פרטי. "אי אפשר לנהל מו"מ קיבוצי על שכר עם הממשלה" אמר ראש האיגוד המקצועי הגדול בארה"ב, ג'ורג' מיני, ב 1955. מייסדי תנועות העבודה בארה"ב ראו באיגודים מקצועיים מכשיר להשיג לעובדים חלק גדול יותר מרווחי המפעל שהם עוזרים לייצר (ביחס לחלק מהרווחים שהולך ליזם-בעלים). העובדים במגזר הממשלתי, לעומת זאת, אינם מייצרים רווחים. הם רק דורשים יותר מכספי המיסים שמממנים את משכורתם. המאבק על חלוקת כספי המיסים צריך להיערך דרך הבחירות והפוליטיקה, ולא דרך איגוד מקצועי ושביתה. כאשר העובדים (במגזר הציבורי) שובתים – הם שובתים נגד משלמי המיסים. גם הנשיא רוזוולט (הנערץ על השמאל האמריקאי), טען שזה לא קביל (בייחוד לא השביתות).

בית המשפט העליון בארה"ב עדיין לא הרחיק לכת עד כדי איסור שביתות במגזר הציבורי, כפי שאני מציע. אבל, הוא קיצץ בצורה משמעותית את כוחם של האיגודים על ידי פגיעה במימון שלהם. אגב כך – הוא תרם לשמירת זכויות הפרט של העובדים (שלא ייקחו מהם בכוח מיסים לאיגוד). הדבר התאפשר בהחלטה 5-4 של בית המשפט, בזכות השופט השמרן ניל גורסוך שהנשיא טראמפ מינה בשנה שעברה.

בית המשפט העליון בארה"ב, כמו זה שלנו, פוסק תמיד אך ורק לפי האידאולוגיה האישית של שופטיו. אין שום אפשרות אחרת. לכן חשוב שתהליך מינוי השופטים יהיה כזה שיבטיח שהרכב בית המשפט יהיה מגוון מבחינה אידאולוגית וישקף, פחות או יותר, את פילוג הדעות האידאולוגי בציבור.

יעקב

מודעות פרסומת

Read Full Post »

בקטע קודם הביע מוטי תמיכה והתפעלות משיטת משאלי העם הנהוגה בשוויץ אותה כינה "כאחת מהמדינות החופשיות והעשירות בעולם ". שהיא עשירה – אין ספק, שהיא חופשיה? לא במיוחד. האם שיטת משאלי העם היא טובה? לפעמים כן ולפעמים לא… תלוי בתוצאה של המשאל…

הסוגיה שמוטי הביא – סוגיית יצירת האשראי על ידי הבנקים – היא סוגיה מסובכת שלא מוטי ולא המאמר בדה-מרקר שהוא קישר פירטו בצורה נכונה וברורה. הוויכוח הוא ישן וידוע, מתווכחים על זה לפחות 200 שנה. הסוגיה נקראת fractional reserve banking – ומי שמתעניין מוזמן לחפש לינקים ולקרוא (ולהקצות לנושא את הזמן הרב הדרוש). מעטים מבינים את הנושא לעומק כי הוא באמת מסובך. לא ניתן להסביר אותו בשתי מילים ולא אנסה לעשות זאת כאן. יש בעולם, כללית, (ותמיד היו) שני מחנות (כמו בכול וויכוח) – אלה שטוענים שהשיטה היא הונאה של הבנקים ויצירת כסף יש מאיין, לעומתם טוען המחנה השני שהשיטה תקינה וטובה. זו השיטה לפיה עובדים כול הבנקים בעולם מאז ומתמיד, ואין שום דוגמה למערכת בנקאות שפועלת אחרת. איסור של שיטת הרזרבות החלקיות פירושו למעשה – ביטול הבנקאות.

אומר את דעתי במשפט אחד, בלי להאריך בהנמקות: שיטת הרזרבה החלקית היא תקינה, הבנקים אינם יוצרים כסף (ערך ממשי)  יש מאין, הבנקים יוצרים נזילות – שזה דבר אחר. הנזילות שהבנקים יוצרים מבוססת על נכסים ממשיים אחרים שאינם נזילים – בעיקר נדל"ן. תמורת הנזילות שהבנקים יוצרים הם חייבים להחזיק בטחונות אמתיים (רצוי נדל"ן), וכול עוד הביטחונות קיימים וממשיים המערכת תקינה ויציבה. ניתן, בקלות, ליצור אשראי (או נזילות) גם ללא ביטחונות, ומי שעושה זאת הוא באמת אשם בהונאה, וגורם להתמוטטות בנקים. שיטת הרזרבות החלקיות אינה פסולה, הבעיה היא רק שימוש לרעה (הונאה) בשיטה, ויצירת נזילות ללא בטחונות.

בקשר למשאל העם בשוויץ: זו יוזמה להטיל רגולציה ממשלתית נוספת על הבנקים (על היזמים הפרטיים הרשעים, על הבנקאים) כלומר זו יוזמה סוציאליסטית. (במאמר מוסגר אציין שיש גם קפיטליסטית שמתנגדים לשיטת הרזרבות החלקיות). היוזמה מציעה להעביר את כול הסמכות בנושאי כסף לידי הבנק המרכזי (כלומר לידי הממשלה) מתוך הנחה שרק הממשלה יודעת מה לעשות, ורק היא ישרה וצדיקה, ותמיד עושה רק טוב, ואף פעם לא מבזבזת כסף שלא קיים, בקיצור: שהממשלה היא האלוהים.

בנושא שיטת משאלי העם ניתן לאמור שמשאל זה (לביטול שיטת הרזרבות החלקיות) נכשל, ו כ 75% מהמצביעים דחו את ההצעה – כלומר הצביעו "נכון".

באשר לשיטת משאלי העם באופן כללי: זאת לא תרופת פלא המרפאת כול מחלה. למשל: את הנושא של שיטת הרזרבות החלקיות מעטים מסוגלים להבין לעומק – ולהעמיד אותו למשאל עם זה כמו להעמיד למשאל עם את השאלה אם אתה בעד או נגד תורת הקוואנטים או האם אתה בעד או נגד שינויי האקלים. משאל העם הזה לא היה, למעשה, על הנושא שהועמד כביכול למשאל (שיטת הרזרבה החלקית) אלא על הנושא "האם אתה שונא את העשירים (הבנקאים)?". למזלנו, מרבית משתתפי המשאל העדיפו לא לעשות מהפכות ולא להרוס משהו שלכאורה עובד (מערכת הבנקאות), ולא לתקן משהו שלא מקולקל. מרבית האנשים בשוויץ דחו, באופן אינסטינקטיבי, את השנאה הרגשית העמוקה של "העשירים" שהיא ביסוד הרעיון הסוציאליסטי ויוזמי משאל העם הזה.

לא בכול נושא מצאו אזרחי שוויץ את התשובה ה"טובה" באופן אינסטינקטיבי. למשל – במשאל עם לביטול אגרת הרדיו והטלוויזיה (כלומר ביטול השידור הציבורי) – הרוב (מעל 70%) התנגד. בשוויץ יש שידור ממלכתי, כמו אצלנו וגם בבריטניה (ה BBC), כי "הממשלה צריכה לחנך את הציבור ולהסביר מה טוב ומה לא, כי הממשלה יודעת הכול הכי טוב" כי אחרת העם  ולא תרבותיות יהיה נתון להשפעות מסחריות חו"ח, ויבלבלו מוחו עם מחשבות שטחיות ורעות, לא ממלכתיות…

במשאל אחר הצביעו 84% בעד המשך הענקת הסמכות לממשלה הפדראלית לגבות מיסים ישירות מאזרחי שוויץ (בייחוד מס קנייה). מרבית פעולות השלטון והמיסוי מתבצעים ברמה מקומית וקאנטונלית. גם תוצאה זו לא בדיוק בכיוון של הגדלת חופש הפרט אלא בכיוון של הגדלת סמכויות הממשלה.

משאל עם אינה תרופת פלא.

יעקב

Read Full Post »

"מדוע קליפורניה הליברלית הפכה לבירת העוני באמריקה?" שואל העיתון הליברלי לוס אנג'לס טיימס. (ליברלי – בלשון אמריקאית פירושו שמאלני, או סוצאיליסטי). מי המדינה בעלת שיעור העוני הגבוה בארה"ב? שואל העיתון. התשובה: לא מיסיסיפי, ווירג'יניה המערבית או ניו מקסיקו – אלא קליפורניה. את הנתון הזה קבעה הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה ("משרד מפקד האוכלוסין"). זאת בזמן שקליפורניה היא מהמדינות העשירות בארה"ב, בה יש גידול גדול בתעסוקה וגידול בתוצר לנפש בשיעור פי שניים מאשר הממוצע בארה"ב.

זה לא שקליפורניה, חלילה, קמצנית ואדישה לעוני, אדרבא – קליפורניה היא "חברתית" ומתקדמת מאד ויש לה אינספור תכניות לסיוע לנזקקים בכול הצורות האפשריות, ותקציבים אדירים לנושא. בין השנים 1992 ל 2015 היא הוציאה כמעט טריליארד דולר (אלף מיליארד) על מלחמה בעוני. קליפורניה, שבה 12% מאוכלוסיית ארה"ב מכילה כשליש ממקבלי קצבות העוני בארה"ב. הסיוע הציבורי הנדיב לא השיג קיטון בעוני, אלא, נראה שהגדיל את העוני.

הממשל הפדרלי העביר באמצע שנות ה 1990 (בימי הנשיא קלינטון) חוק רפורמה בסעד (welfare) שקבע שאין לעודד אורח חיים מבוסס על סעד welfare is not a way of life, שאנשים צריכים לעבוד למחייתם ולא לחיות כול חייהם על קצבאות סעד. בפועל  מקבלי קצבאות הסעד נדרשו לצאת לעבודה.  הרשויות בקליפורניה היו מאד "חברתיים" (מבחינה אידאולוגית) ולא יכלו להסכים לדרישות אכזריות כאלה, וסירבו ליישם את התכנית הפדראלית בקליפורניה – כלומר המשיכו לחלק קצבאות נדיבות ללא שום דרישות עבודה. בעוד במדינות רבות שיישמו את הרפורמה בסעד קטנו במידה ניכרת שורות מקבלי הסעד, המספר בקליפורניה רק גדל. כנראה שאוהבי סעד רבים גם היגרו לקליפורניה – פרייר מי שלא…

האינטרסים הכלכליים של העובדים הסוציאליים והעובדים בתעשיית חלוקת הסעד והסיוע הם גם גורם. כול גוף ציבורי מנסה לנפח את הבעיה בה הוא מטפל (נתמכי סעד – במקרה שלנו) ולהשיג יותר תקציבים, ועמם כוח, מעמד, פרנסה ובטחון כלכלי (של עובדי הסעד). לכן – האינטרס האישי של עובדי הסיוע מחייב להגדיל את בסיס הלקוחות שלהם – כלומר את מספר נתמכי הסעד.  לקליפורניה יש מנגנון עצום של מטפלי סעד. יש כ 883,000 עובדים במשרדי המדינה והרשויות המקומיות, חלק גדול מהם בשירותים חברתיים. רבים עלולים לאבד את משרותיהם אם כמות מקבלי הסעד תקטן – אין להם שום אינטרס שזה יקרה, אדרבא.

סיבה אחרת לעוני בקליפורניה היא המחיר הגבוה מאד של הדיור (גבוה בהרבה ממדינות אחרות). חלק גדול מיוקר הדיור נובע מתחיקה ורגולציה מאד "מתקדמת" בנושאי הבניה. למשל: חוק איכות הסביבה שהתקבל בקליפורניה ב 1971 מייקר מאד את הבנייה, והכשיל פרויקטים רבים. רפורמה בחוקים אלה יכולה להגדיל את היצע הדירות ולהוריד את מחירן, אבל הדבר לא עומד על הפרק כלל. רק לפני כשבועיים התקבל חוק חדש המחייב להתקין לוחות שמש על כול בית פרטי – דבר שמוסף לפחות 10,000 דולר לעלות כול בית.

גורם אחר הן התקנות לצמצום הפליטות, הגורמות לייקור האנרגיה בקליפורניה (ואתה – כמובן – של כול שאר המוצרים). עלויות האנרגיה בקליפורניה גדולות בכ 50% מהממוצע הארצי (בארה"ב), וכ 1 מיליון אזרחי קליפורניה חיו ב"עוני אנרגטי" – שפירושו שנאלצו להוציא 10% או יותר מהכנסתם על אנרגיה (חשמל בעיקר).

האידיאולוגיה המתקדמת של אזרחי קליפורניה הנאורים הביאה גם להעלאת שכר המינימום מ 10 דולר לשעה עד 15 (בשנת 2022), אבל הדבר כמובן לא מסייע כלל ל 60% מעניי קליפורניה שאינם עובדים… אדרבא, סיכוייהם למצוא עבודה בשכר המוגדל קטנים עוד יותר. ובנוסף – פוגע שכר המינימום הגבוה בהרבה עסקים קטנים כמו מסעדות ומביא לסגירתם, ובכך מגדיל את האבטלה והעוני.

קליפורניה היא מדינה הנשלטת, כבר זמן רב, על ידי המפלגה הדמוקרטית, דהיינו – על ידי אידאולוגיה סוציאליסטית-חברתית. הרוב של הדמוקרטים בשני בתי המחוקקים בקליפורניה הוא בלתי מעורער, והרשות המבצעת – המושל – לרוב דמוקרטי גם כן, ואם הוא בטעות רפובליקאי (כמו המושל שוורצנגר) אז הוא בכול זאת מאד מתקדם ו"חברתי".

בקיצור: היישום של האידאולוגיה ה"חברתית" הביא לשיאים של עוני בקליפורניה.

יעקב

Read Full Post »

בתי המשפט בארץ חושבים שהם אלוהים, שיש להם זכות וחובה להתערב בכל דבר, שהם ורק הם צריכים לנהל את המדינה, ושלאנשים אין שיקול דעת או זכויות ואין לאפשר להם לפעול כראות עיניהם.

דוגמה למגמה השתלטנית של בתי המשפט מצאנו השבוע בפסיקה של בית הדין לענייני עבודה בנושא התשרים (הטיפים) של המלצרים.

תשרים (טיפים) אשר משולמים על ידי כולנו במסעדות ובבתי הקפה, יחשבו מעתה כהכנסת העסק, וישולמו כשכר עבודה לעובדי השירות שמועסקים במקום בלבד. המעסיק יחויב לשלם למלצרים זכויות סוציאליות, וכן תשלומים למס הכנסה וביטוח לאומיכך פסקו היום (ב') שופטי בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. ההסדר החדש יכנס לתוקפו ב-1 בינואר 2019, וצפוי להשפיע משמעותית על 200 אלף עובדי ענף המסעדנות, כמו גם על המעסיקים

עד עכשיו חיו 200 אלף עובדי ענף המסעדות די טוב בלי העצות והצווים של בית הדין לעבודה (או המחוקק או זרוע אחרת של המדינה הדורסת). למה היה דרוש להתערב? איפה הבעיה הדחופה שדרשה פתרון? כול עסק (מסעדה) ועובדיו נהגו לפי מיטב הבנתם, ולפי הסכמות בין בעלי העסק לעובדים (המלצרים). מדוע צריכה המדינה להתערב להם בחיים ולכפות עליהם התנהגות שאינה רצויה להם?

בפסק הדין נכתב כי המציאות כיום היא שהטיפים ניתנים על ידי הלקוח עבור כל שרשרת השירות, ולא למלצר אחד: …. התשר ניתן על ידי הלקוח עבור כל שרשרת השירות, החל מטיב האוכל ואופן הגשתו, וכלה באווירת המסעדה ואופייה.

עכשיו לא מסתפקים השופטים המכובדים בלהכתיב למלצרים, הם יודעים גם, הכי טוב מכולם, מה הלקוחות רוצים! אולי הלקוח רוצה לתת טיפ למלצר האדיב? מדוע צריך בית המשפט לקחת על עצמו להחליט מה הלקוח רוצה ומדוע הוא נותן טיפ? מי שם אותו? מה, הוא אלוהים? אלוהים בוחן לב וכליות ויודע מה הלקוח רוצה, בית המשפט נהג בשחצנות וב"הובריס" (יוהרה, גאוותנות).

בית המשפט גם נטל לעצמו סמכויות של מחוקק וקבל על כך שאין תחיקה ברורה בנושא. אבל, הצעת "חוק המלצרים"  הועלתה בכנסת אך לא התקבלה. אולי מצא המחוקק שאין צורך בחוק כזה? (ואלי לא…) מדוע צריך בית המשפט להתערב ולהחליט שהחוק שלא קיים בכול זאת קיים, ולפסוק ברוח החוק שהכנסת לא רצתה לחוקק?

הסוגיה מסובכת כי היא קשורה לרגולציות אחרות – האם המלצרים מקבלים שכר מינימום? (רגולציה מיותרת של שכר מינימום), האם הטיפ ייחשב לצורך שכר מינימום? האם ישלמו מס הכנסה על הטיפים? וביטוח לאומי? ומה יקבלו הברמנים והטבחים? הפסיקה הזו היא חלק מהמגמה הכללית לפיה המדינה נכנסת לאדם עמוק, עמוק לנשמה, ומכתיבה לו כול דבר עד הפרט הקטן ביותר, ולא נותנת לאנשים להתנהל בחופשיות ולעשות כמיטב הבנתם.

 70 שנה חיה מדינת ישראל עם ענף מסעדות "פרוץ" ו"מבולגן" ואף אחד לא נשאר רעב, וכולם התפרנסו בכבוד, אבל המדינה לא יכולה להניח לאנשים להמשיך ולהתנהל באופן טבעי כמו עד כה, וחושבת שסדר צריך להיות, וסדר טבעי אינו סדר ולכן צריך לכפות סדר מטעם המדינה. הכול צריך להיות מנוהל מלמעלה, כולל אחרון הקיוסקים והמזנונים, כי שיא החוכמה והתבונה טמונים במדינה וגרורותיה (בתי המשפט). זו הנטייה הטבעית של ממשלות-מדינות: להתערב בכול דבר, על חשבון חופש הפרט וזכויותיו. היה נחמד לו בתי המשפט היו מקיימים את התפקיד כפי שכתוב בספרי האזרחות: להגן על זכויות האדם. אבל, לא, בתי המשפט הם זרוע של המדינה, ונוהגים לפי האידאולוגיה המקובלת שהמדינה היא קדושה, ובתי המשפט הם תמיד לצד המדינה, ולצד הרגולציה ואם המדינה שכחה להתערב בסוגיה כלשהי ישלים בית המשפט את החסר, כי סדר צריך להיות!

הנה הצעה שלי לחוק המלצרים: "המסעדות יעבירו למס הכנסה ולביטוח לאומי את הסכומים המתחייבים עבור כול עובדיהן (כולל המלצרים) כמו כול עסק אחר. המינימום שיועבר יחושב לפי שיעור שכר המינימום."

כול הסדרי הטיפים והשכר ייעשו ישירות בין בעלי המסעדות ועובדיהם, ללא התערבות המדינה, זה מובן מאליו ואינו דורש אזכור בחוק. במשפט זה תם "חוק המלצרים" ונשמרת הזכות של המלצרים והמסעדנים להגיע לכול הסדר הנראה לשני הצדדים, ללא תכתיבים מהמדינה.

יעקב

 

Read Full Post »

עוד ישיבה דרמאטית של הכנסת לתוך הלילה, עוד מבול של מלל ריקני, וחוק המרכולים עבר בשעה טובה, ב"ה. האופוזיציה מפריחה את פטפוטי הסרק הרגילים: "הורסים את השבת"…"ישראל הפסידה"… בכייה לדורות… יו"ר הקואליציה יותר קרוב למציאות: "אין צורך להיכנס לפאניקה. אחרי שהחוק הזה יעבור, ייראו שהוא לא ישנה דבר, הכל יישאר כשהיה".

אז בשביל מה הקרקס הזה?

הבעיה היסודית והעמוקה היא בשביל מה מתעסקת ממשלת ישראל בשעות פתיחת המרכולים? הנה עוד רגולציה מיותרת. שיפתחו אנשים את מרכוליהם מתי שרוצים. זה לא עניינה של הממשלה. לא יקרה שום אסון אם הממשלה לא תתערב, ותניח לאנשים לנפשם. יהיה תירוץ אחד פחות לדתיים לאיים בהפלת הממשלה, פחות ישיבות ליליות דרמאטיות וגורליות של הכנסת, פחות בלגן. הממשלה צריכה פשוט לא להתערב. אם הממשלה מנסה לעשות יותר מדי היא שורפת את המרץ שלה על מלחמות סרק בנושא המרכולים (נושא לא חשוב).

בסוף, כמובן, כמו שאומר ח"כ אמסלם, שום דבר לא ישתנה, כי לא היה שום צורך בשינוי, והכול התנהל לשביעות רצון כולם עד שבא הבג"ץ והתערב ושבר את הכלים. עד אז הייתה בתוקף קומבינה עקומה אבל מצב בפועל לשביעות רצון כולם (מרכולים פתוחים). בא בג"ץ והרגיש צורך דחוף לדחוף את האף, ולהפוך החלטה של בית משפט נמוך יותר, ולהורות על "יישור" המצב, והורה לפתור בעיה שלא הייתה קיימת כלל כי כולם חיו טוב מאד עם המצב העקום הקודם. בג"ץ אוהב להיות צודק, אבל לא חכם, והרעיון של לשבת בצד ולא להתערב שלא לצורך ולתת לחיים לזרום לא עולה בדעתו.  אגב – רעיון זה זר גם לממשלה.

ואז מגיעים לנושא האכיפה. לכולם ברור שהחוק הזה (לא חשוב מה החוק אומר בדיוק) לא ניתן לאכיפה. אז לא ייאכף ולא יהיה שינוי, והמרכולים יהיו פתוחים… העיקר שהחוק עבר, והקואליציה ניצלה, והדתיים "הצילו" את השבת ואת כבודם, עד הפרשה הבאה… לו היו מאמצים את העיקרון של דה-רגולציה – כלומר אי התעסקות המדינה בנושאים שאינם מסמכותה, כמו שעות הפתיחה של החנויות, היו החיים פשוטים וטובים יותר.

יעקב

 

 

Read Full Post »

בפוסט הקודם כתבתי על הרגולציה של המוניות שמפעילה מדינת ישראל ושרתחבורתה, כץ. זוכרים? לא יותר משתי נסיעות, וחלילה – ללא רווח (רק כיסוי הוצאות).

לא רק את המוניות "מארגן" לנו כץ, גם את מוניות השרות, בהן עשה "רפורמה". 1700 קווי מוניות שרות אמורים להתווסף ל 800 שקיימים כבר היום. הוא ממציא קווים ומסלולים חדשים, מוציא מכרזים כדי למסור כול קו לזכיין המאושר, קובע מחירים ואמצעיתשלום (כרטיס רו-קו, אבל רק בימי חול).

כול זה עיסוק לגמרה מיותר ומגביל. היכן שיש רק זכיין אחד שרשאי להפעיל מוניות שרות יש "מחיר אחיד ומאושר" ששר התחבורה קובע, שהוא בהכרח מחיר גבוה ממחיר השוק. המדינה לא צריכה לעסוק כלל בהסדרת התחבורה הציבורית. שיסעו כול המוניות (שרות או לאו) באיזה קווים שהם רוצים, בלי הגבלה ובלי קביעת מסלולים ותעריפים על ידי המדינה.

היכן שיש נוסעים (כלומר יש ביקוש) תמיד יהיו מסיעים (שינסו להתפרנס מהנוסעים) ותהיה תחרות שתבטיח מחיר הנמוך האפשרי. כול זה מסתדר, אוטומטית, בשוק החופשי, ואין כול צורך בהתערבות הממשלה, אין צורך בקביעת קווים, פרסום מכרזים, קביעת זכיינים וקביעת תעריפים. הרגולציה הממשלתית עולה לנוסע כסף. היא מגדילה את ההוצאות של מספקי השרות, ומעלה את מחיר השרות לטובת הזכיינים הבלעדיים (חברות המוניות) שנהנות ממונופול בחסות הממשלה בקווים בהם הן פועלות.

הפוליטיקאים, כמובן, אוהבים ל"הסדיר" דברים. למה? ראשית כול כדי להצדיק את קיומם ולהגדיל אפשרויות הפרנסה שלהם (של הפוליטיקאים). כול תחום עיסוק כזה מגדיל את מספר המועסקים בפוליטיקה ישירות (תפקידי שר) ובעקיפין- כול ה"עוזרים" ושאר הפקידים במשרדי הממשלה. ככול שהשר חולש על "הסדרה" גדולה יותר – יש יותר אנשים כפופים לו, סמכותו וכוחו גדל, ואיתו מעמדו הפוליטי. ככול שיותר אנשים וענפים תלויים בו לפרנסתם, גדל מספר טובות ההנאה שהוא מחלק, ובכך גדלה התמיכה בו בקרב המצביעים שנהנים מההטבות על חשבון הציבור. כנהוג במקומותינו (ובכול העולם) יש גם מעטפות עם כסף שמחליפות ידיים. הרי בשביל זה הפוליטיקאי קיים. בשביל זה הוא מתרוצץ כמו עכבר מורעל מחתונה לבר מיצווה, בשביל זה הוא בא כול יום לאסיפות, לוחץ אלפי ידיים ונואם ומתאמץ. וכי כדי לשרת את הציבור הוא מתאמץ? אל תצחיקו אותי. הוא משרת את עצמו. לכן כול הפוליטיקאים מחפשים תמיד ל"הסדיר" (להטיל רגולציות) כמה שיותר – יותר "הסדרה" = יותר כוח, יותר מעטפות וכיבודים.

 

יעקב

Read Full Post »

.השנה מאלו 100 שנה למהפכת אוקטובר, היא המהפכה הבולשביקית ברוסיה שהולידה אסונות חסרי תקדים בכול העולם.
לרגל יום זיכרון זה אסף המירור אוסף של צילומים מהדבר שהכי איפיין את המהפכה – מהגולג – מהמערכת העצומה והמסועפת של מחנות ריכוז שנוהלו ברוסיה על ידי השלטון הקומוניסטי
היו אלה למעשה מחנות השמדה
עשרות מיליוני אנשים נכלאו בהם בתנאי מחייה גרועים ביותר והועבדו בעבודות פרך, תוך תנאי רעב
מרבית האסירים מתו במחנות ברעב ומחלות ולא שרדו. התנאים היו כאלה שהיה ברור שהכוונה של השלטון שהאסירים ימותו ולא ישרדו
אפשר לאמור שזה היה רצח העם הגדול בהיסטוריה, לו לא באו הקומוניסטים הסיניים ורצחו בשיטות דומות עוד יותר אנשים.
הנה אם כן תמונות מגן העדן הקומוניסטי

These pictures serve as a harrowing reminder of the true horror of the Soviet-era gulag prisons run by Joseph Stalin betwen 1929 and 1953. A 1932 photograph (pictured above) show prisoners at work building the White Sea-Baltic Canal - a project which was entirely made through slave labour and where 12,000 people died while working amid the harsh conditions

While on the polar-bear infested Vaygach Island, prisoners were forced to mine for lead and zinc in sub-zero freezing conditions. The island has a cold tundra climate, where temperatres average -20C in the winter. Rocks across the island are heavily covered in ice

Convicted men sleep inside of a sod-covered house in a Siberian gulag, Siberia, at an unknown date. Prisoners lived in squalid conditions, and many people died of starvation or exhaustion from working too many hours and not receiving enough food from the prison staffPosters of Stalin and Karl Marx gaze down at prisoners inside of their sleeping quarters at a gulag in the USSR in 1936. In the early 1930s, a severe famine swept across regions in the Soviet Union and six to seven million people starved to death. Until 1934, lack of food and outbreak had started destabilizing the gulag system. It wasn't until the famine ended that the system was stabilized

.תמונות מאתר ניו דוג מדיה

מלבד עשרות המיליונים שעונו ונרצחו במחנות הריכוז הסובייטיים ישנה העובדה שכול תושבי ברית המועצות (גם אלה שלא הגיעו לגולג) חיו בעוני משווע ובתנאי חיים קשים, הן מבחינה כלכלית, והן מבחינת זכויות אדם בסיסיות (חופש ביטוי, חופש תנועה). וכן הם חיו בפחד מתמיד מפני השלטונות ומפני הגולג שאיים על כולם.

מלבד עשרות מיליוני בני האדם שנספו או נרצחו במחנות הריכוז של הגולאג, מתו 10-15 מיליון בני אדם ברעב. היו לפחות שני מקרי רעב גדולים יזומים על ידי השלטון הקומוניסטי.

המקרה הראשון היה בשנים 1921-22 בעת שלטונו של לנין וידוע בשם הרוסי פוולז'יה. כ 30 מיליון בני אדם (בעיקר איכרים) סבלו מרעב, 5 מיליון מהם נספו. הזוועות היו גדולות, ראו התמונות בקישור (מי שיכול לסבול זאת).

המקרה השני קרה באוקראינה בשנים 1932-33 וידוע בשם "הולודומור", כ 7-10 מיליון של איכרים מתו ברעב יזום על ידי סטאלין – שמטרתו הייתה לשבור את ההתנגדות לקולקטיביזציה של האדמות.

ראוי היה לציין את יום ה 7 בנובמבר, יום ההפיכה, כיום השואה של רוסיה.

יעקב

Read Full Post »

Older Posts »