מוטי בעד "חיסול הרפואה הציבורית". זה יקרה בערך מתי שיבוטלו הביטוח הלאומי וקצבאות הסעד, אי שם בעתיד הרחוק האוטופי.
בואו נבחן את מערכת הבריאות בשתי ארצות, לדוגמה: הודו – ארץ ענייה, וגרמניה – ארץ עשירה – ונראה (בין השאר) מה הממשלה תורמת (או גורעת) למערכת הבריאות.
נתחיל בהודו. בהודו חיים כ 1.3 מיליארד בני אדם, כ 1/3 מהם (400 מיליון!) חיים מתחת לקו העוני. הגדרת קו העוני בהודו היא: מי שמרוויח 2 דולר או פחות ליום. שני דולר ליום לא מספיקים אפילו לאוכל, כלומר העניים סובלים מתת תזונה. בטח יש בהודו עוד 400 מיליון "לא עניים" שמרוויחים 3, 4 או 5 דולר ליום. גם הם רעבים. ברור שלכול אלה אין כסף בכלל עבור רופאים או שירותי בריאות. יגידו ה"חברתיים" – הממשלה צריכה לממן את הרפואה עבורם. בסדר, אבל מאיפה תיקח הממשלה כסף? הממשלה איננה אלוהים, היא לא מייצרת כסף משמים, הכסף שיש לממשלה הוא כסף שלקחה מאזרחיה. בהודו לא כול כך יש ממי לקחת, ולכן אין גם לממשלה כסף. (רק כ 40 מיליון מתוך 1.3 מיליארד הודים משלמים מיסים. האחרים – רובם עניים מתחת לסף המס או עובדים בכלכלה השחורה).
מאידך יש בהודו ביקוש לשירותי רפואה. ביקוש אין פירושו צורך… צורך תמיד יש… ביקוש פירושו צורך פלוס יכולת לשלם. יש בהודו גם, אולי, כמה עשרות מיליונים של "עשירים" והם זקוקים לשירותי רפואה. כמו בכול תחום בשוק חופשי – הביקוש מוצא ספק. יש בהודו רפואה פרטית (למטרות רווח) בכמות המספקת את כול הביקוש וברמה מעולה. יש בתי חולים שבהם עובדים גם רופאים הודיים בעלי הסמכה מארה"ב, תחת פיקוח של חברות אמריקאיות, בהם רמת השרות היא רמה אמריקאית ואף יותר, והמחירים הם עד עשירית בלבד מהמחירים בארה"ב. הרבה אמריקאים באים להודו לעשות ניתוחים במחירים סבירים (תיירות רפואית). הרפואה הפרטית (בתשלום, למטרות רווח) בהודו היא מצוינת, והיא חופשיה מפיקוח או התערבות של ממשלת הודו. גופים מקצועיים פרטיים, מהודו ומארה"ב הם המפקחים על רמת השרות בבתי החולים והם עושים עבודה מהימנה. לסיכום: יש בהודו רפואה (פרטית, בתשלום) לתפארת, בכמות מספקת לפי הביקוש ובמחירים מאד סבירים. (רפואה בחינם אין – כי אין דבר כזה).
או. קיי. ומה עם המיליארד הודים שאין להם כסף לשלם על רפואה? שאלה טובה. התשובה היא אכזרית אבל טבעית – אין כסף – אין שירות. שירות עולה כסף. אין ארוחות חינם. אין רופאים שעובדים בחינם, ואין ציוד רפואי ותרופות בחינם. מיליארד העניים בהודו – גישתם לשירותי הרפואה מאד מצומצמת.
הממשלה מנסה לעזור. הממשלה גם הקימה מרפאות בהרבה ישובים כפריים, אותן היא מתקשה לאייש ברופאים או אחיות, המסרבים לגור ביישובים מרוחקים שאין בהם תחבורה, חינוך כבישים וחשמל. יש גם בתי חולים ממשלתיים שמספקים שירותים בחינם לעניים. הם לוקים בחסרונות הרגילים של כול גוף ממשלתי: מנהלים גרועים, מינויים פוליטיים, בירוקרטיה מנופחת (הוצאות אדמיניסטרציה), שחיתות, סרבול, מחסור ברופאים, במכשירים ובציוד. בתי החולים הממשלתיים הם מעטים, ומצויים רק בערים (בעוד 70% מאוכלוסיית הודו חייה עדיין בכפרים). התורים בבתי החולים הממשלתיים ארוכים מאד. הממשלה גם מסיעת לעניים בהחזר הוצאות (חלקי?) על טיפולים רפואיים, שניתנו על ידי רופאים פרטיים.
יש גם בתי חולים אוניברסיטאיים, בהם הסטודנטים (בפיקוח המורים) מטפלים בחולים בחינם, במסגרת לימודיהם (כמו הסטאז'רים אצלנו). יש גם בתי חולים חינמיים של ארגוני צדקה. כול אלה הם, כמובן, טיפה בים של מאות מיליוני ההודים העניים. העניים (בייחוד בכפרים) נעזרים בכול מיני שיטות רפואה "מסורתיות" (כלומר פרימיטיביות), עם זקנים "מומחים" שמכינים שיקויים מעשבי מרפא. יש גם הרבה פרה-מדיקים (אחים) וגם רוקחים, ורופאים מדומים (מזויפים), ותרופות מזויפות. יש הכול. בסופו של דבר – מאות מיליונים לא מגיעים לשירותי רפואה מודרנית, ומתים ממחלות "פשוטות" כמו שחפת, זיהומי קיבה או מלריה. שלא לדבר על רפואה יותר "מסובכת" כמו ניתוחים להסרת גידולים, צנטורים, מעקפים או קוצבי לב, מותרות רחוקות מאד ממרבית ההודים.
הנה עוד כמה נתונים: 70% מההודים שמשתמשים בשרותי רפואה משלמים מכיסם, ללא ביטוח וללא עזרה ממשלתית. תשלומים על טיפולים רפואיים היא מהסיבות העיקריות לפשיטת רגל, או הדרדרות כלכלית של משפחות בהודו.
רק כ 60% מהתינוקות בערים, ורק 40% בכפרים מקבלים חיסונים. תמותת הילדים (עד גיל 5 ) היא כ 70 לאלף (לעומת ארה"ב, כ 8 לאלף). חלק מהתמותה נובעת מאי חיסון והיעדר גישה לטיפול רפואי, אבל חלק אחר נובע מתת תזונה. כ 43% מהתינוקות בהודו סובלים מתת תזונה (ותת תזונה של אימותיהם). וגם מתנאי היגיינה ירודים בפחונים ואוהלים בהם חיות המשפחות העניות, ללא מים זורמים או סניטציה.
מערכת הבריאות אינה קיימת בחלל ריק, יש לראותה בהקשר לרמה הכלכלית הכוללת של כול ארץ. לארצות העניות יש צרכים רבים (גם לעשירות) – צרכים כמו מזון קודם כול, תנאי מגורים סבירים, תשתיות חשמל, מים כבישים… תעסוקה וכו'. הרפואה איננה הדבר הראשון והכי חשוב שחסר.
התמונה של מאות מיליונים ללא טיפול רפואי היא התמונה קשה. אבל – מי שחושב שיש פתרונות פלא – חי בעולם הדמיון. אולי ¾ מהאנושות חייה בתנאי עוני דומים… כול אפריקה (כולל מצריים)…. כול אסיה…. בכולם אין שירותי רפואה, ואין עוד הרבה דברים – למשל חשמל. פיתוח כלכלי – יצירת העושר – הוא תנאי ראשוני לשיפור שירותי הרפואה. בלי עושר אין רפואה.
האם אני יכול לגנות את המעט שממשלת הודו עושה (רפואה "ציבורית") כדי להביא שירותי בריאות לעניים בהודו (מרבית האוכלוסייה)? האם אני יכול לטעון שממשלת הודו פוגעת בשרותי הבריאות? לא. קודם כול – שרותי בריאות פרטיים, חופשיים, (על בסיס כלכלי), וברמה גבוהה קיימים וזמינים בהודו (למי שיש ביכולתו לשלם), ללא הפרעה ממשלתית, וזה טוב. העזרה שהממשלה נותנת לאלה שעניים מכדי לשלם אינה פוגעת במערכות האחרות.
בהמשך (בקטע נוסף) אנסה לראות מה קורה בגרמניה (ואצלנו) – כדוגמה לשירותי בריאות בארץ עשירה, ארץ בה יש בידי מרבית האוכלוסייה האמצעים לקיום שרותי בריאות סבירים (ברמה זו או אחרת).
יעקב
הערה והתנצלות: אינני מומחה לנושא הרפואה ואיני יכול לטעון שאני מכיר היטב את המערכת בהודו או בגרמניה. רפואה היא, כאמור נושא גדול ומורכב וקשה ורב פרטים. דברי מבוססים על רשמים כלליים שנוצרו מכמה ביקורים קצרים, וקריאה של מאמרים. אני מקווה שלא שגיתי בגדול, והתמונה שאני מצייר, נכונה, בקווים כלליים, בלי להיכנס לפרטים.
כתיבת תגובה