מדינת משטרה

מדינת משטרה.

מטורפים על כול הראש.

יעקב

”האם הבחירות בארה"ב "נגנבו"?

האם הבחירות האחרונות בארה"ב נגנבו או זויפו (כטענת טראמפ) ? לדעתי – קרוב לוודאי שכן. אפרט ואנמק בהמשך.

אני רוצה להתחיל בשתי הערות. ראשית – שיהיה ברור: ביידן זכה בבחירות ויושבע לנשיא ב 20 לינואר. אבל, בלי קשר לעמדתו הפוליטית של אדם (אם הוא תומך בטראמפ המצייץ או ביידן הפוחלץ) יש מקום לדון בשאלה האם מערכת הצבעה בארה"ב (הדמוקרטיה הוותיקה, העשירה והגדולה בעולם) היא תקינה ואמינה

הערה שנייה מתייחסת לבחירות אלה – של 2020 (וגם של 2016): התוצאה הייתה למעשה תיקו.  בשש מדינות ההכרעה ההפרש בין טראמפ לביידן היה בערך 1% או פחות. לא ניתן לספור 7  מיליון קולות ( למשל, מספר הקולות בפנסילבניה) עד כדי דיוק גדול יותר מ1% . במצב תיקו הטענה “הבחירות נגנבו” לא תופסת, לא הגיונית.  לא משנה מי הוכרז כמנצח, התוצאה מקרית.

(PA, AZ, GA, WI, MI, NV) שש מדינות ההכרעה הן 

מערכת הבחירות בארה"ב שונה משלנו וההבדל גדול. אצלנו יש מרשם אוכלוסין בו רשומים כול אזרחי ישראל, ולכול אחד יש תעודת זהות ממשלתית. בלחיצת כפתור המחשב של משרד הפנים פולט רשימת בעלי זכות בחירה עדכנית ומדויקת, ומקצה לכול בוחר קלפי. הבוחר מתייצב בקלפי, מזדהה באמצעות תעודת הזהות ומצביע. פשוט ואמין.

בארה"ב אין מרשם אוכלוסין. פשוט אין. ההצבעה היא באחריות ובאירגון המדינות (לא הממשל הפדרלי), ולכול אחת מ 50 המדינות יש חוקים וארגון קצת שונים. הרוצה להצביע חייב להירשם בפנקס הבוחרים, כול מדינה והפנקס שלה. ההרשמה נעשית בד"כ במשרד הרישוי – יחד עם הוצאת רישיון נהיגה. הנרשם לא נדרש להציג שום מסמך או תעודה. הוא פשוט ממלא טופס ומצהיר שהוא אזרח בעל זכות בחירה ובזה תם הרישום. המדינות לא בודקות כלום -(הן לא מסוגלות)  לא אם הנרשם אכן יש לו זכות בחירה (כלומר שהוא אזרח ארה"ב – בארה"ב חיים עשרות מיליונים שאינם אזרחים – הם או שב"חים או בעלי ויזה של סטודנט או עובד זמני), לא בודקים שהנרשם אינו רשום כבר במדינה אחרת (רישום כפול), וגם לא מנקים בהמשך את הרשימות מאזרחים שנפטרו. בקלפי עצמה – לא נדרש הבוחר להציג תעודת זהות – אין דבר כזה "תעודת זהות" בארה"ב. 

על החורים האלה נוספו בשנים האחרונות ההצבעה בדואר. בעבר אמרו (בארה"ב): "איך יצביעו אלה שלא יכולים לבוא לקלפי – למשל החולים המרותקים למיטה?" אז מצאו את הפתרון של הצבעה בדואר. מי שלא יכול לבוא לקלפי ישלח בקשה מנומקת (עם מסמכים המוכיחים את מצבו) ויבקש טופס הצבעה בדואר. אם עומד בקריטריונים ישלחו לו טופס אישי, ימלא, יחתום וישלח חזרה בדואר (במעטפה כפולה). איך ידעו שהאדם הנכון הצביע? יבדקו חתימתו בטופס ההצבעה מול חתימתו בעת שנרשם בפנקס הבוחרים. יפה ונחמד בתיאוריה. בהתחלה לא היו בעיות כי לא היו הרבה מצביעים בדואר, ולרוב בכלל לא טרחו לספור את הקולות מהדואר, כי הם היו מעטים והבחירה כבר הוכרעה ללא קולות אלה. כולם היו מרוצים. אבל השנה צעקו "קורונה, קורונה" – אסור להכריח אנשים לבוא אישית ולעמוד בתור לקלפי ולהסתכן בהידבקות. (רק להפגין הפגנות המוניות אלימות במשך חודשים מותר). אז קבעו  שכול אחד יכול להצביע בדואר כלומר – יפנה, יבקש (ללא הנמקה) ויקבל טופס הצבעה. היו מדינות שהגדילו לעשות ושלחו לכול המצביעים הרשומים טפסי הצבעה בדואר בלי שיבקשו – מיליונים של טפסים. אז בבחירות האלה היה מבול של טפסים שהגיעו בדואר – בין 30-40% מכול הקולות. איש אינו מסוגל לבדוק כמות כזו של טפסים, לא מי שלח, לא חתימות ולא כלום. הכניסו את כול הטפסים לקלפי וספרו אותם ללא שום בדיקה. (כמובן – טענו שבדיקה כן נעשו)

בין אם אתה מאמין שהבחירות האחרונות נגנבו ובין אם לאו, ואתה מאמין שהיו כשרות – ברור שמערכת הבחירות של ארה"ב היא בלתי אמינה לחלוטין וממש מזמינה זיופים. לא יכול להיות ספק בנקודה זו. בייחוד עם פתקי הדואר. אז מדוע היא כזו? מה? האמריקאים מטומטמים ולא רואים את החורים? מסתבר שיש סיבות.

ארה"ב היא מדינה עם מסורת ארוכה של גזענות. מאז שחרור העבדים השחורים בעת מלחמת האזרחים, ב 1863, ואחרי זה – ניסו הלבנים למנוע מהשחורים את ההצבעה – בייחוד במדינות הדרום, אבל לא רק. הם הקשו על הרישום בפנקס הבוחרים, ולעיתים הפחידו את השחורים ולא נתנו להם לגשת לקלפי וניסו להערים קשיים ופרוצדורות. היום – אנשי המפלגה הדמוקרטית מאמינים ששחורים ובני מיעוטים מצביעים 80-90% למפלגה הדמוקרטית, ולכן – שחרור הפרוצדורות והאבטחות יביא יותר מצביעים לקלפי ויותר קולות למפלגה הדמוקרטית. כנ"ל הצבעה של כאלה שאינם אזרחים ואין להם זכות הצבעה. באופן מסורתי – לא יותר מ 60% מבעלי זכות ההצבעה משתתפים בבחירות בארה"ב. לדמוקרטים יותר חשוב שיצביעו כמה שיותר אנשים (הצבעה חוקית או לא) מאשר להבטיח את אמינות הבחירות. כאשר מנסים להנהיג כללים יותר בטוחים – למשל פחות הצבעות דואר, והצגת תעודה מזהה בעת ההצבעה – צועקים הדמוקרטים: "גזענות!" וחוסמים כול ניסיון בכיוון זה.

לבסוף נחזור לשאלה: האם הבחירות האחרונות נגנבו? (זויפו?). לפחות 40% מהאמריקאים חושבים ככה, כולל כ 20% מהדמוקרטים. לא פלא. כולם יודעים שמערכת הבחירות לא בטוחה, שקל לזייף – כי אין אבטחות מוצקות. לכן – קל וסביר להניח שהיו זיופים. נעשו ניתוחים סטטיסטיים שמצביעים בבירור שהתוצאה לא סבירה (מבחינה סטטיסטית) כלומר – ההסתברות היא שהתוצאה מלאכותית (מזויפת). זו לא הוכחה חותכת. גם תוצאה שהיא בעלת הסתברות סטטיסטית נמוכה – אפשרי שהתרחשה באמת ללא זיוף.

מה ששיכנע אותי שכנראה היה זיוף זה הנתון הבא (שאינו שנוי במחלוקת). במדינת פנסילבניה (לדוגמה) הצביעו כ 7 מיליון בוחרים. 4.5 מיליון הצביעו אישית בקלפי – מבין אלה קיבל טראמפ ⅔ מהקולות – 3 מיליון לעומת 1.5 מיליון לביידן. 2.5 מיליון הצביעו בדואר. מבין אלה קיבל ביידן 80% מהקולות (כ 2 מיליון קולות) וטראמפ 20% (כחצי מיליון). ס"ה – תיקו – כ 3.5 מיליון כ"א, כאשר ביידן ניצח בזכות הפרש קטן של 70 אלף קולות.

כיצד זייפו? ובכן – פעילים הציפו את הרחובות בשכונות, בעיקר בערים הגדולות, ואספו את מעטפות ההצבעה שנשלחו בדואר (אולי ביקשו רשות מהנמענים ואולי אספו מתיבות הדואר) – מילאו את הטפסים ושלחו חזרה את מעטפות ההצבעה בדואר. כול כך פשוט. מדוע הרפובליקנים לא עשו אותו דבר? שאלה טובה. כי הם לא היו מאורגנים… כי הם היו תמימים. האם יש הוכחה חותכת שזה מה שקרה? לא. אבל – קשה להשיג הוכחות חותכות… בייחוד כאשר מסרבים לחקור. 

יעקב

נ.ב זיופים בבחירות בארה"ב אינה תופעה חסרת תקדים.

ארה"ב 2020

למה הממשלה מתעסקת עם מוניות?

באמצע כול הצרות עם הקורונה-וירוס והבחירות והרכבת הממשלה הבעייתית וכן צוללת שישית-לא צוללת שישית צצה פתאום כותרת חדשה-ישנה: "רפורמת המוניות טרם בוטלה חרף הבטחות נתניהו".

למה אנחנו והממשלה צריכים להתעסק ב"רפורמת המוניות" (מה זה לכול הרוחות?). הנה מסר לקברניטי המדינה: אתם פטורים מלעסוק בנושא זה. תרדו ממנו, ומתחבורה ציבורית (אוטובוסים) בכלל. העניינים יסתדרו הרבה יותר טוב (מבחינת הצרכן – כלומר הציבור הרחב) אם הממשלה לא תהיה מעורבת בזה.

הרגולציה של המוניות הוא נושא ישן וכאוב. זה התחיל עוד בימי המנדט – כאשר ממשלת הוד מלכותו גבתה מחיר גבוה עבור "מספר ירוק" – הוא רישיון מונית. למה לא? הזדמנות לקחת כסף מה"ילידים" (נייטיבס) לקופת הוד מלכותו. (אם כי גם במולדתם, אנגליה גבו מס גבוה עבור רישיון מונית). ממשלת ישראל ירשה את חוקי המנדט, וחוק זה, המכניס כסף טוב לקופת המדינה על חשבון הצרכנים – מצא חן בעיניה. כול דבר המכניס כסף ומגדיל את סמכויות השלטון הוא טוב בעיני הפוליטיקאים שבשלטון. בתחילה ממשלת ישראל לא הנפיקה רישיונות חדשים, ומחירי ה"מספר הירוק" בשוק המשני (השוק השחור) האמירו מאד. אח"כ הממשלה החלה להנפיק רישיונות מונית למיוחסים – דהיינו ל"נכי צה"ל" ולמפא"יניקים טובים ונאמנים. רישיון מונית (כמו מניה באגד) הבטיח פרנסה בשפע לכול החיים לזוכה המאושר. פרנסה בעזרת הממשלה, ועל חשבון הציבור של הנוסעים – כי התעריפים היו "מפוקחים" – כלומר גבוהים – לטובת הפרוטקציונרים. ולממשלה (כלומר לעסקנים הפוליטיים) היה עוד צ'ופר לחלק למקורבים.

אז נוצר מעמד של אריסטוקרטים, בעלי מספר ירוק, שהעבידו את הפרולים הפשוטים (הפרולטרים – כלומר הנהגים השכירים) תמורת משכורת תת מינימום. כמו ב"קואופרטיב" אגד (בעלי ה"מניה" לעומת השכירים – באג"ד עוד פינקו או בעלי המניה עם סובסידיות נדיבות והקצו להם בחינם נדל"ן בשפע – לתחנות…)

היום הממשלה יותר עממית ודמוקרטית – היא מנפיקה מספר ירוק למונית לכול דכפין, לא רק לפרוטקציונרים, במחיר שווה לכול נפש של 250 אלף ₪ טבין וטקילין.

עכשיו חוזרים לשאלה: למה צריך "מספר ירוק"? למה צריך פיקוח ממשלתי וקביעת מחירים? למה צריך "רפורמה"? (כלומר קביעת מחירים חדשה)?

הממשלה צריכה לצאת לחלוטין מנושא המוניות והאוטובוסים. יסיע כול אחד נוסעים במכוניתו ככול שעולה על רוחו. מי שרוצה לעשות מזה פרנסה קבועה – יבושם לו. מי שחלקית – גם כן טוב. מי שרוצה להקים תחנת מוניות או חברה או קואופרטיב של נהגי מוניות או כול דבר אחר – בכיף! מי שרוצה "אובר" (כמו בחו"ל) או "ליפט" או "גטט" או לעבוד עצמאית – מצוין. ייקבע המחיר בין הנוסעים לנהגי המונית, או על ידי החברות השונות, בתנאי תחרות חופשית.

אותו דבר בדיוק לגבי אוטובוסים. משרד התחבורה וגם הרשויות המקומיות לא צריכים להתערב כלל בנושא האוטובוסים. היכן שיש נוסעים יקפצו יזמים בעלי רכב ויספקו שרות. חלק באוטובוסים, חלק במיניבוסים, חלק במוניות או סתם רכבים פרטיים. (או טנדרים – כמו בכפרים הערביים). צריך לבטל כליל את החוק שאסור להסיע נוסעים ללא רישיון מיוחד מהממשלה. הממשלה (והרשות המקומית) לא צריכים לקבוע לא מסלולי קווים, ולא תעריפים, ולא מכרזים על "זיכיון" להפעלת קו, ולא תעריפים ולא כלום. כול זה לא רק התעסקות מיותרת אלא אף מזיקה. התערבות הממשלה אינה לטובת הציבור או לטובת הזקוקים לתחבורה ציבורית (הציבור). התערבות הממשלה היא רק לטובת הפוליטיקאים שרוכבים על המערכת, ושואבים ממנה סמכויות ותקציבים והטבות למקורבים.

קשה יותר לדמיין רכבות או רכבת תחתית ללא התערבות ממשלתית. אלה בעיות אחרות – בעיקר של מונופול טבעי. לא אכנס לזה כעת.

תחבורה מוטורית רגילה (מוניות, מיניבוסים ואוטובוסים) אפשר להסדיר מהיום למחר, ובקלי קלות, פשוט על ידי הסרת כול החסמים ומניעת ההתעסקות של הממשלה (והרשויות המקומיות) בנושא ויצא הציבור נשכר – בגדול.

יעקב

מגלומניה עממית

רבים מהשליטים הגדולים והמצליחים בעבר דאגו להנציח את שמם לדורות על ידי בניית מבנים גדולים לתפארת. שליטים מצליחים – פירושו שליטים שאחזו בכס השלטון שנים רבות. כך היה לואי ה 14 שבנה (או הרחיב) את ארמון וורסאי,  וכך הפרעונים שבנו את הפירמידות והמקדשים במצריים העתיקה.

השליטים המודרניים מונצחים בדרך כלל אחרי מותם, על ידי אחרים – למשל על ידי קראית שדות תעופה על שמם (בן גוריון, שארל דה גול, קנדי).

גם המנהיגים העממיים-חברתיים (קומוניסטים) של המאה ה 20 לא חופשיים מאותם שאיפות ושיגעונות גדלות (לצד שיגעונות אחרים). כך בנה השליט הרומני צ'אושסקו את "בית העם" בבוקרשט בין השנים 1982-89.

תרגיל ההנצחה של צ'אושסקו הצליח. גם לאחר שהוצא להורג בבושת פנים ב 1989, הארמון חי וקיים וכולם קוראים לו "ארמון צ'אושסקו", למרות שהשליט ה"צנוע" קרא לו "בית העם" כיאה לשליט "עממי".

עוד שליט "עממי" נפל לאחרונה – אבו מורלס (Evo Morales)  מבוליבי .

המבנה הענק האפור-שחור  ברקע הוא "בית העם" של בוליביה שמורלס בנה וחנך לפני כשנה. יש בבניין גם דירת פנטהאוז "צנועה" עבור מורלס עצמו, שהוא כידוע "איכר קטן מגדל קוקה" במקור, וגם האינדיאני-ילידי הראשון בנשיאות, כלומר אדם מאד עממי וחברתי. בדירת למורלס, בת מעל ל 1000 מ"ר יש את כול הנוחיות הקפיטליסטית (ג'קוזי, סאונה, חדר כושר ואולם קולנוע)…. שני המבנים המסורתיים שבחזית התמונה הם הקתדרלה הגדולה מימין, וארמון הנשיאות המסורתי הישן – "הארמון השרוף" – המבנה הוורוד החמוד שבצד שמאל. שניהם ניצבים ומהווים את הכיכר המרכזית של לה-פז – פלזה מוריללו. את שיגעון הגדלות אפשר להעריך לפי יחס הגודל של המבנים. בלה-פז אסרו על בניית בניינים גבוהים במרכז ההיסטורי בעיר – שמבניו נמוכים – כדי לשמר את הצביון והאופי של המרכז. האיסור, כמובן, לא חל על מלך העממיים – מורלס.

אבו מורלס עלה לשלטון בשנת 2006, אחרי שאירגן "התקוממות עממית" שהפילה את הנשיא הנבחר הקודם. בהמשך נבחר מורלס פעמיים לנשיאות ברוב גדול, היות והאינדיאנים-ילידים מהווים לפחות 80% מאוכלוסיית בוליביה. על פי חוקה חדשה שמורלס עצמו יזם והעביר בשנת 2009 לא יכול נשיא לכהן יותר משתי קדנציות של 5 שנים. אבל, העממי מורלס ראה כי טוב וחשקה נפשו בקדנציה נוספת. לשם כך פנה לעם במשאל עם ב 2018 אבל העם אמר "לא, מספיק" (העם דחה מפורשות את הצעת מורלס לאפשר לו קדנציה שלישית). בכול זאת הוא לא וויתר, והעביר החלטה בבג"ץ שלהם (בית הדין הגבוה) – שאפשר לו לבקש כהונה נוספת. מיותר לציין שדאג קודם לאייש את הבג"ץ בתומכיו הפוליטיים.

הבחירות לנשיאות נערכו לפני זמן קצר, ומורלס הכריז על ניצחון, אבל האופוזיציה לא קיבלה זאת. בבחירות היו אי סדרים וזיופים, כפי שאישרה גם משלחת של ארגון מדינות אמריקה. ההמונים יצאו לרחובות, והפגינו נגד מורלס, הפגנות גדולות ומהומות התרחשו בכול ערי בוליביה. ומורלס נאלץ התפטר ונפל בדיוק כפי שעלה ב 2006 לשלטון.

שימו לב למאמר המערכת הזה בניו יורק טיימס: "מורלס נפל אבל הבעיות של בוליביה ממשיכות". הבנתם את זה? כאשר "התקוממות עממית" מפילה שליט – זה "אביב העמים", "העם האמיץ התנער משלשלותיו", "השלטון העריץ והמושחת הופל!" "יחי העם". אבל – כאשר שלטון "עממי" (כמו זה של מורלס) הופל זה "מה אתם שמחים כול כך? הבעיות נשארו". "זה היה פוטש, הפיכה" ( coup ) . כלומר: הבעת צער מרומזת על נפילת השלטון ה"עממי" – למרות שהוא לא פחות עריץ או מושחת מהקודם, אבל הוא "עממי" (קרי סוציאליסטי – הסוג היחידי המקובל והתקין פוליטית….).

צרות של אחרים….

יעקב

היזהרו מסמארטפון סיני

בקטע קודם שפרסמנו לרגל 70 שנה למשטר הקומוניסטי בסין סיפרנו ניסים ונפלאות על הנס הכלכלי הסיני. סין הייתה, עד 1979 בערך, מדינה קומוניסטית רגילה כמו ברה"מ וגרורותיה: גבולות סגורים, בעלות ושליטה ממשלתית מוחלטת על הכלכלה, על כול אמצעי הייצור והתקשורת, שטיפת מוח מתמדת ושקרים, רמיסה טוטאלית של זכויות האדם, עוני מזעזע, עשרות מיליונים נכלאו במחנות ריכוז או נרצחו או מתו ברעב.

בערך ב 1979, אחרי מות המייסד מאו טסה דונג, חלה בסין תפנית קיצונית. הכלכלה הפכה לקפיטליסטית מבוססת על יזמות ובעלות פרטית על עסקים, פתיחות כלפי חוץ, סחר בינלאומי רחב היקף, השקעות זרות ובעלות זרה (חלקית) על מפעלים סיניים, גבולות פתוחים, קשר הדוק עם העולם החיצון, והפסקת הדיכוי הבוטה והרציחות ההמוניות. כתוצאה משינוי זה הפכה סין לכלכלה הגדולה בעולם, מיליארד בני אדם התעשרו בלי הכר והגיעו לרמת חיים נורמלית, מיליונים זרים חיים או מבקרים חופשית בסין וסינים יוצאים חופשי לתיירות, לימודים או עבודה בחו"ל.

לאור התפתחויות אלה יכולים לחשוב שסין מדינה פחות או יותר רגילה, כמו כולן, אולי לא לגמרה דמוקרטית, אבל "בסדר”. טעות גדולה. סין עדיין מדינה קומוניסטית-טוטליטרית, הנשלטת שלטון הדוק ומדכא על ידי המפלגה הקומוניסטית, למרות החופש הכלכלי היחסי.

זה מתחיל בכלי התקשורת הנמצאים בשליטה בלעדית של המפלגה הקומוניסטית הסינית. יש צנזורה מלאה על כול הפרסומים – אין שום שמץ של חופש ביטוי, שליטה מוחלטת של המפלגה כמו בברה"מ לפני הגלסנוסט של גורבצ'וב. האינטרנט והרשתות החברתיות, שתלו תקוות שיביאו לפתיחות ותקשורת חופשית, נמצאים תחת פיקוח הדוק של השלטונות. האפליקציות המערביות – גוגל, פייסבוק, טוויטר, חסומות לחלוטין. לסינים יש אפליקציות דומות משלהם (באידו) – אבל מפוקחות. מילה של ביקורת על השלטונות ואתה בצרות. הסינים פיתחו כלים טכנולוגיים משוכללים מאד לפיקוח על האינטרנט, התקשורת והאוכלוסייה בכלל.

בשנת 2013 הודלף מסמך סודי בשם "מסמך מס' 9” שהופץ בקרב חברי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסינית. המסמך מדגיש את הצורך לשמור על הטוהר הרעיוני והשלמות של רעיונות ה"סוציאליזם הסיני" ומתריע מפני הסכנות הגדולות בחדירה של הרעיונות המערביים ליברליים. בייחוד הם מתריעים נגד רעיונות אלה: 1. רעיונות דמוקרטיה מערבית חוקתית, עם בחירות, ריבוי מפלגות, הפרדת רשויות, ורשות שופטת עצמאית. רעיונות אלה סותרים את השיטה הסינית הסוציאליסטית. 2. קידום ערכים אוניברסליים כמו זכויות אדם (הם סותרים את ערכי המפלגה הקומוניסטית הסינית!) 3. קידום ארגונים חברתיים עצמאיים (פוגע בשליטת המפלגה על כול הארגונים) 4. ניאו-ליברליזם וכלכלה חופשית, בעלות פרטית מלאה, יוזמה חופשית – סותר את השיטה הכלכלית הסינית – יזמות תחת פיקוח ממשלתי חזק. 5. עיתונות החופשית – סותר את השיטה הסינית של שליטה מלאה של המפלגה על כול כלי התקשורת. 6. קידום "ניהיליזם היסטורי" – כלומר כפירה בגרסה הסינית-קומוניסטית של ההיסטוריה שלפיה – למשל – מאו טסה דונג היה מנהיג מתקדם דגול שייסד את המפלגה הקומוניסטית ואת סין החדשה והמתקדמת והיה צדיק גדול שלא רצח איש (בטח לא מיליונים). רק הגרסה הרשמית של ההיסטוריה מותרת.  7. הטלת ספקות בשיטה הכלכלית החדשה, הנוכחית. למשל –  ביקורת בנוסח "סטינו מהדרך הסוציאליסטית האמתית (לכיוון הקפיטליזם)” – כלומר ביקורת משמאל..

מסמך מספר תשע מתריע נגד הסכנה שברעיונות מערביים "חתרניים" אלה, אוסר כליל על הפצתם ומפציר בחברי המפלגה לשמור על "טוהר רעיוני". בשנת 2015 נחקק חוק המהדק את השליטה על האינטרנט והאוסר על הפצת רעיונות כפירה (הרעיונות הליברליים) ומטיל עונשים על הסוטים מהטוהר הרעיוני ומפיצים רעיונות "לא נכונים" (פייק ניוז…). דרך אגב: העיתונאי שהדליף את "מסמך מס' 9” יושב בכלא – הוא נידון ל 7 שנות מאסר על חשיפת סודות מדינה.

הסינים הרבה יותר מתקדמים מבחינה טכנולוגית מאשר המשטרים הקומוניסטיים הישנים. הם גייסו את  הטכנולוגיה החדישה – מחשבים, מצלמות, בינה מלאכותית – למען חיזוק שליטתם. ידוע שבמשטרים הישנים עקבו שירותי הביטחון ( קג"ב, שטאזי) אחר כולם ולכול אחד היה "תיק" (נייר). תיקים אלה היו מאד פרימיטיביים לעומת המערכת המעקב הסינית המודרנית. לכול אזרח בסין יש תיק ממוחשב. בתיק הזה נאגר באופן אוטומטי כול המידע על האיש – קורות חייו, כול שיחות הטלפון שלו, כול הפרסומים ברשתית החברתיות, כול התנועות שלו . החברות שמספקות שרותי אינטרנט או סלולר הן ממשלתיות או תלויות בממשלה, הן מעבירות לתיק שלך בשב"כ, באופן אוטומטי את כול השיחות, כול המסרונים, כול המספרים שדיברת איתם, כול הרישומים ברשתות חברתיות. יותר מזה – כול סין מלאה במצלמות אבטחה, הם מצלמים הכול ומשתמשים בתוכנות משוכללות לזיהוי פנים המזהות 97% מהמצולמים ומתייקים את הצילומים בתיקים האישיים כולל מיקום ושעה. המיקום שלך מדווח על ידי הג'יפי"אס של הסלולרי ומתויק יחד עם השעה בתיק האישי באופן שוטף.

איך סורקים כמות אדירה כזו של מידע שבתיק האישי? על ידי תוכנות בינה מלאכותית אוטומטיות. כול מעשה "לא תקין" או חשוד כמו השתתפות בהפגנה – מתגלה ורושמים לך נקודה שחורה בתיק. כול ציוץ או מאמר או מסר שכתבת לחבריך – אם מכיל ביקורת כלשהי על הממסד הוא חומר הפוגע ב"טוהר הרעיוני" מזכה אותך בנקודה שחורה. בניגוד לסטאלין הם לא שולחים אותך מיד לסיביר… הם יותר מתוחכמים. אתה לא מרגיש כלום, אבל נניח שאתה רוצה לנסוע לטיול לחו"ל והולך להוציא דרכון – הדרכון לא מגיע, אתה הולך לברר – לא יודעים למה "תנסה עוד פעם…”, או אתה רוצה לקחת משכנתא בבנק – "מצטערים – לא מאושר”. כנ"ל בקבלה לעבודה, וכו' וכו'. בקיצור – לא כדאי לצבור נקודות שחורות.

דיכוי מאוד בוטה מופעל נגד המיעוט המוסלמי, האויגורים שבמערב סין ונגד הטיבטים. כך למשל יודע הקג"ב בדיוק היכן כול אדם נמצא, ואם הוא יוצא בדלת האחורית בטעות, הם קולטים את מיקומו מהסלולר ומתחילים לעקוב אחריו כחשוד – למה יצא בדלת האחורית? כדי להתחמק ממצלמות האבטחה? אולי רצה להסתיר פעילות חתרנית. מאות אלפים או מיליונים של אויגורים נכלאו במחנות ריכוז שהסינים מכנים אותם, על פי מסורת וותיקה, "מחנות לחינוך מחדש".

אז למה צריך להיזהר מסמארטפונים סיניים? כי אלה בנויים לרגל ולדווח וייתכן ששולחים את כול המידע שלך לקג"ב הסיני, בלי ידיעתך. מה אכפת לסינים ממני? מה אכפת לי מהסינים? שייחנקו עם התיק שלי, לא מפריע לי. אבל – יש סינים רבים שחיים בגולה – למשל 10,000 אויגורים ברחו לטורקיה. הסינים עלולים לעקוב אחר הגולים האלה שמא מנהלים פעילות חתרנית נגד ממשלת סין מחו"ל. את הנקודות השחורות של הגולה החתרן הם מדביקים לקרוביו בסין – כלומר מתנכלים להם.

אני אישית אינני מתכוון לבקר בסין, לכן אני מרשה לעצמי לכתוב מאמר זה וגם להשתמש בטלפון סיני. לא, סין לא מדינה "נורמלית". היא טוטליטרית. הנחמה היחידה – לנו מחוץ לסין – שלא נראה שהם משתדלים לייצא את המהפכה הקומוניסטית לארצות אחרות כמו שהם וברה"מ עשו בעבר.

יעקבר.

שבעים שנה של קומוניזם בסין

ב 1 לאורטובר 1949 הכריז הנהיג מאו דזה-טונג על הקמת הדיקטטורה הקומוניסטית בסין, בראשותו. מתנגדיו "הלאומנים", 3 מיליון איש, שבראשם עמד צ'יאנג-קאי-שק (מנהיג סין מאז 1928), – נמלטו לאי לטאיוון\פרומוזה. בכך תמה מלחמת אזרחים בת 21 שנה בין שני המחנות הנ"ל והוקם המשטר הרצחני ביותר מכול המשטרים הרצחניים הרבים של המאה ה 20.

במשך 70 שנות השלטון הקומוניסטי מתו או נרצחו כ 60 מיליון סינים – כ 45 מיליון מתו ברעב כתוצאה ממדיניות "הזינוק הגדול קדימה" של מאו [הקומוניסטים טובים בלהמציא שמות מפוצצים למעשי הזוועה שלהם] ועוד כ 15 מיליון הוצאו להורג או מתו במחנות ריכוז.

אולם, אחרי מות מאו ב 1976, שינתה סין את מדיניותה בצורה קיצונית – הם אימצו למעשה את השיטה הקפיטליסטית של כלכלה חצי חופשית, הכרה והגנה על רכשו הפרט, עידוד יוזמה פרטית ושילוב בכלכלה העולמית. כשם שסין הקומוניסטית השיגה שיאים עולמיים ברציחות ב 30 שנותיה הראשונות, הרי ב 40 השנים הבאות השיגה פלא כלכלי חסר תקדים – כשהרימה אולי כמיליארד בני אדם מעוני מרוד על סף רעבלמעמד בינוני ורמת חיים נוחה יחסית.

דבר אחד לא השתנה: השלטון הדיקטטורי המוחלט של המפלגה הקומוניסטית. בעוד האזרחים נהנים מרווחה כלכלית חסרת תקדים עבורם – השלטון נשאר בידי המפלגה, האזרחים נטולי זכויות פורמליות או פוליטיות, והם מורשים ליהנות מהרווחה והנוחות כול עוד הם סותמים את הפיות ולא עושים צרות לשליטים. שום ארגון חברתי, רעיוני, דתי, כלכלי או פוליטי לא יכול לקום מלבד אלה המסונפים למפלגה הקומוניסטית ומאושרים על ידה. אמצעי התקשורת מצונזרים, החברות העסקיות, שדומות לכאורה לחברות מערביות, כפופות למעשה לצווי המפלגה. מערכת החינוך היא כולה בבעלות המשטר ומשמשת לו שופר לשטיפת מוח. המשטר מדכא מיעוטים – כמו הטיבטים, ומחזיק כמיליון בני המיעוט המוסלמי – האויגורים – במחנות ריכוז ל"חינוך מחדש". ראה גם הדיכוי בהונג קונג כעת

סין המתחזקת והמשגשגת מפיצה את "תורתה" בעולם. המודל הסיני של קידום הכלכלה החופשית (הפרטית) בצל משטר סמכותי – Marketism-Leninism (לניניזם או בולשביזם של שוק) יש לו תומכים בהרבה מקומות שעוינים את הרעיונות המערביים של ליברליזם, זכויות אדם ודמוקרטיה. אל נשלה את עצמנו שסין היא מדינה "נורמלית" כמו כולן – אל נשלה עצמנו שסין היא ידיד או בן ברית. אופי המשטר הטוטליטרי שלה מכתיב לה  את האינטרסים שלה – ואלה מנוגדים לאלו של המערב.

הרייך בן אלף השנים (גרמניה הנאצית) שרד רק 12 שנה. "עתיד העולם" – ברה"מ הקומוניסטית, התמוטטה אחרי 74 שנים. איש לא יכול לנבא כמה זמן ישרוד המשטר הקומוניסטי בסין. יש לה נקודות חוזק רבות: כוח כלכלי, פיתוח טכנולוגי, עם מוכשר, חרוץ וממושמע ומעל לכול – המספרים – האוכלוסייה הענקית. מצד שני יש לה גם חולשות: הכלכלה בנויה במידה רבה על הוקוס-פוקוס (הדפסת כסף, השקעות ומפעלים ללא תועלת), ואוכלוסייה מפותחת שלא תמיד תישאר צייתנית. הבעיה עם מדינות דיקטטוריות היא שההתמוטטות עלולה להיות פתאומית ומהירה.

אנו מאחלים לעם הסיני בריאות טובה ושגשוג, שלום וחופש. למפלגה הקומוניסטית הסינית אנו מאחלים שתגיע במהרה לפח הזבל של ההיסטוריה, בו תשכון לצד שאר המשטרים הנאציים והקומוניסטים בעולם.

המאמר הוא תרגום (מקוצר ומתומצת) של מאמר מאת ארתור צ'רנקוב – יהודי-פולני-אוסטרלי.

יעקב

"צעד ענק לאנושות" ?

השבוע חגגנו 50 שנה לנחיתת האדם הראשון על הירח, שהייתה ב 20 ליולי 1969. ניל ארמסטרונג, האדם הראשון שפסע על הירח, אמר: "צעד קטן לאדם, צעד ענק לאנושות". האומנם? מה השיגה הנחיתה על הירח? האם זה היה כדאי ורצוי? האם זה היה שווה את הכסף? האם זה מעשה ראוי לממשלה לעשותו (גם אם היה "ענק")? האם זה באמת היה "צעד ענק" לאנושות?

הסופרת איין ראנד הייתה בין 7000 אח"מים שקיבלו הזמנה מיוחדת מנאס"א ( NASA – סוכנות החלל האמריקאית) לחזות בזמן אמת בשיגור החללית לירח בקייפ קנדי בפלורידה. היא באה, ראתה, התרשמה מאד וכתבה אח"כ מאמר ארוך ונלהב המשבח את המסע לירח כהישג אדיר של האדם – של האדם כייצור רציונאלי, השולט על כוחות הטבע בכוח שיכלו, מציב לעצמו מטרות, ופועל בנחישות, בהגיון וביעילות להשגתן. זהו שיר הלל לאדם הרציונאלי, התחליתי, הנחוש וההישגי.

ומה היה ההישג? הנחיתה על הירח. בסדר, ובשביל מה זה טוב? בשביל מה טסו לירח? האם אכן זה צעד גדול לאנושות? לאיזה כיוון? איך זה שינה את חיינו? לא שינה בכלל.

קחו לדוגמה את הנסיעה הארוכה הראשונה של המכונית – נסיעה של 105 ק"מ של ברטה בנץ (אשתו ושותפתו של ממציא המכונית – המהנדס קרל בנץ), בגרמניה ב 1888. אין ספק שהמכונית שינתה לחלוטין את חיי בני האדם עלי אדמות. צעד ענק. או את הטיסה הראשונה של האחים רייט, ב 1903. התעופה חוללה מהפכה רבתי, ללא ספק. או המחשב הראשון שנבנה על ידי ג'ון פון ניומן במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון ארה"ב, בין 1945-1951. מהפכה ענקית – מהפכת המיחשוב.

איזו מהפכה חוללה הטיסה לירח? שום דבר. לא היו טיסות נוספות (אחרי סיום תכנית אפולו ב 1972), לא GPS היה לזה המשך. נכון, לוויינים שמסתובבים סביב כדור הארץ הפכו לכלי שימושי – לווייני תקשורת, לווייני GPS  , ריגול וצילום ולוויני חיזוי של מזג האוויר ומחקרים אחרים. כול אלו הם כלי עזר קרוב לחיינו על פני כדור הארץ. לא קשורים למסע לירח ולכוכבים. המסע לירח היה מעשה חד פעמי, מפואר אולי אבל חסר חשיבות ממשית.

המסע לירח אמור היה להיות משהו אחר… אמור היה להיות תחילתו של מסע גילוי עולמות חדשים, מסע אל הכוכבים, התיישבות אנושית בחלל, מלחמת הכוכבים…. כול זה לא קרה. הכוכבים האחרים רחוקים מדי ועוינים מדי, בן אדם לא יכול להגיע לשם ולא להתקיים שם. החלומות על גילוי וכיבוש עולמות חדשים נשאר בגדר מדע בדיוני, פנטזיה שלא ניתנת להגשמה. והיה תמיד כזה. לא מציאותי.

מה היה המניע למסע לירח? המניע לא היה לגמרה רציונאלי. המניע הראשי היה התחרות של ארה"ב מול ברה"מ. ברה"מ שיגרה האדם הראשון לחלל, שהקיף את כדור הארץ – את יורי גגארין, בשנת 1961. ארה"ב נתפסה עם המכנסיים למטה, מפני שלא פיתחה עדיין יכולת לשיגור לוויינים לחלל. הרוסים זכו לתהילה ויוקרה עצומה בעולם. במאבק בין ארה"ב לברה"מ על השפעה ועל לבבות האנשים – ספגה ארה"ב מהלומה. ארה"ב חששה גם מהמשמעות הצבאית של שליטה בחלל והייתה חייבת לפתח יכולת משלה לשיגור לוויינים ותמרון בחלל. אין ספק בדבר, אבל יכולת שיגור טילים ולוויינים אינה מחייבת נחיתה על הירח – שהיא סיפור מסובך הרבה יותר. אז למה בכול זאת החליטו, ויצאו למבצע, והוציאו כסף, וביצעו את הנחיתה על הירח? למען היוקרה. או בעברית ישנה – בשביל השוויץ.

איין ראנד טעתה, ה"אדם" אינו ייצור רציונאלי. אנשים אחדים יש להם יכולת לפעול לעיתים בצורה רציונאלית. היכולת הזו קיימת, אולי, בפוטנציה, אצל רבים, אבל מיצויה דורש מאמץ גדול. המסע המוצלח לירח מוכיח שהיכולת הרציונאלית קיימת. אבל, מרבית האנשים, מרבית הזמן, פועלים בצורה לא רציונאלית – כלומר בצורה רגשית. הם התרגשו מההישג של שליחת אדם לחלל על ידי ברה"מ, ושכחו או התעלמו מהפשעים הנוראיים והרצח ההמוני שהקומוניסטים ביצעו בכול מקום בו שלטו. ארה"ב הייתה זקוקה לתעלול של הנחיתה על הירח כדי להציל את הכבוד העצמי של האומה האמריקאית, וכדי להגביר השפעתה ויוקרתה בעולם. מניעים אלה אולי חשובים, אבל בהחלט לא רציונאליים. חוץ מזה – בני אדם אוהבים אתגרים – למשל – לנצח במשחק השחמט – למרות שאין לזה השלכות מעשיות. או לטפס לפסגת הר האברסט, סתם בשביל הכיף. בני אדם גם סקרנים – הם רוצים לגלות דברים חדשים (לכבוש את החלל) גם בלי לדעת מראש בשביל מה זה טוב.

הנחיתה המאוישת על הירח הייתה גם מסוכנת. אין להניח שהיו יותר מ 50% סיכויים שהכול יפעל כשורה והאסטרונאוטים יזכו לחזור בשלום לכדור הארץ. היה להם לא מעט מזל. נשאלת השאלה – בשביל מה סיכנו אותם? בשביל השוויץ? בשביל היוקרה? או מאותה סיבה שמטפסי הר האברסט מסכנים את חייהם? אלו מניעים מאד אנושיים ומובנים אבל לאו דווקא רציונאליים.  חקר החלל והכוכבים הרחוקים היא משימה חשובה, והוא נמשך כול הזמן באמצעות רובוטים או חלליות לא מואיישות. כך, למשל, שלחה ארה"ב שני רכבי חלל למאדים ששוטטו על פניו כמה שנים ושלחו חזרה מידע רב. המשך חקר החלל חשוב, אבל שליחת אנשים לחלל אינה נחוצה. מעבדת החלל, ומעבורת החלל היו שני מבצעים גדולים ויקרים, עקרים לחלוטין ומיותרים מבחינת הידע שהוסיפו. הם היו המשך של פנטזיות מלחמת הכוכבים.

הנחיתה על הירח הייתה מבצע ממשלתי. ממשלות אוהבות לעשות מבצעיים גרנדיוזיים עם הכסף של אחרים – כסף המיסים. זה מפאר את שמם של הפוליטיקאים או המנהיגים התורניים. הממשלה לא צריכה, כעקרון, לעסוק בחקר החלל, אלא אם כן הדבר נחוץ מבחינה ביטחונית, ואפשר לטעון שזה המצב, כך שהנקודה של המימון ממיסים לא עקרונית כאן.

נחיתת אדם על הירח הייתה מבצע מאד יפה, אך קצת מיותר וכלל וכלל לא "זינוק ענק לאנושות". או זינוק ענק לשום מקום. וכעת, אחרי 50 שנה, נאסא מחפשת יעדים חדשים והצדקות חדשות לקיומה. הם מחפשים נחיתה חדשה על הירח, בלתי נחוצה בדיוק כמו הראשונה. כי סוכנויות ממשלתיות לעולם אינם מתות ותמיד מחפשות הצדקות ותירוצים להוצאת כספים של אחרים. הפעם קוראים לזה תכנית ארטמיס, והחידוש המהפכני יהיה שיטיסו גם נשים לירח ברוח האופנה הפמיניסטית העכשווית. אפילו התירוץ הקלוש של מאבק יוקרה מול ברה"מ כבר לא קיים. רק הפנטזיה הרומנטית של כיבוש עולמות חדשים במלחמת הכוכבים, והרצון לטפס עוד פעם לפסגת האברסט. רק רומנטיקה..

ציורים יפים לקידום מכירות הם יודעים לעשות (חפש את האישה!)

יעקב

רפואה ציבורית בגרמניה

מערכת הבריאות הציבורית-ממשלתית בגרמניה הונהגה לראשונה כבר ב 1883 על ידי הקנצלר ביסמרק. היא עברה הרבה שינויים ותהפוכות מאז וכעת היא דומה להפליא למערכת הבריאות אצלנו (או שלנו דומה לשלהם).  יש בגרמניה ביטוח בריאות ממלכתי חובה (החובה מאז 0920 ) באמצעות "קופות חולים קיימות" – כמו אצלנו, יש כ 132 קופות חולים שונות 4-5 ,גדולות,  במדינות השונות בגרמניה, השאר קטנות.

כול אזרח גרמני חייב לשלם מס בריאות בשיעור 15.5% מהכנסתו (עד תקרה מסוימת) לקופת בריאות ממשלתית משותפת.  הממשלה מחלקת את הכסף בין קופות החולים לפי מספר המבוטחים בכול קופה וגיל המבוטחים או כמות המחלות שלהם (כמו אצלנו). הממשלה קובעת סל בריאות ומפקחת על קופות החולים. השיטה מיישמת כמה עקרונות: 1.כול אחד מבוטח. 2. כול אחד תורם ,חובה, להוצאות הבריאות גם הצעירים הבריאים שלא עושים שימוש גדול בשרותי  רפואה. 3. המרוויחים יותר תורמים יותר ומסבסדים בכך אתה מרוויחים פחות. 4. הממשלה משלמת מס בריאות עבור אלה שלא מרוויחים וחיים מקצבאות סעד. 5. כול הכסף הנאסף מועבר, ומוצא,  באותו זמן, למערכת הבריאות.

שירותי הבריאות בפועל ניתנים על ידי רופאים עצמאיים כלומר – לא שכירים של הקופות. כול רופא חותם הסכם עם קופות החולים, ומקבל מהן תשלום לפי כמות המטופלים שלו. גובה התשלום נקבע בהסכמים קיבוציים בין הגוף הציבורי-ממשלתי המנהל את מערכת הבריאות לבין איגודי הרופאים. המטופל לא משלם לרופא, אבל משלם לקופה השתתפות עצמית קטנה על כול ביקור רופא ועל תרופות. כול אזרח יכול לגשת, חופשי, לכול רופא, כולל רופאים מומחים, ויכול גם לבחור את קופת החולים שלו.

יש בגרמניה כ 1400 בתי חולים, חלקם הגדול ציבוריים, שייכים לממשלות המדינות או לעיריות. חלק אחר, שלא למטרות רווח, שייך לארגוני צדקה או ארגונים דתיים, וחלק קטן הם בתי חולים פרטיים, מסחריים. אלו לא בתי חולים כלליים, אלא כאלה המתמחים במחלה או טיפול מסוים. קופות החולים משלמות לבתי החולים עבור הטיפולים, אבל החולה משלם לבית החולים עבור המיטה והאוכל ההלנה, תעריפים לא גבוהים (שונה מאצלנו). העיקרון הוא שבית החולים נותן שירותי רפואה אבל לא שירותי הלנה.

בנוסף לנ"ל יש בגרמניה ביטוח בריאות פרטי. רשאים להשתתף בו עובדי מדינה ואנשים עשירים המרוויחים מעל 50,000 אירו לשנה. ביטוח הבריאות הפרטי הוא על בסיס מסחרי, הוא יותר יקר, אבל מבטיח שירותים יותר טובים – סל בריאות משופר. מי שיש לו ביטוח פרטי פטור ממס בריאות ממלכתי. כ 10-11% מאזרחי גרמניה  מבוטחים בביטוח פרטי. יש –  כמובן, כמו אצלנו – גם ביטוחים פרטיים משלימים, הנותנים למבוטח הממלכתי-ציבורי שירותים נוספים שאינם כלולים בסל הממשלתי. ויש גם טיפול פרטי שמשולם ישירות על ידי החולה לרופא ללא תיווך של מבטח (מקרים נדירים יותר).

ברור שהרוב הגדול של הרפואה בגרמניה, כמו אצלנו, היא ציבורית-ממלכתית-ממשלתית-שלא-למטרות-רווח ולא פרטית-מסחרית. קופות החולים הן, כמו אצלנו, גוף ציבורי שלא למטרות רווח. למעשה ניתן לאמור שהן גוף למטרות הפסד כי לכול קופות החולים לעולם יהיו רק הפסדים, אצלנו וגם בגרמניה, כי קופות החולים לא יפשטו את הרגל ואת ההפסדים הממשלה מכסה. האינטרס של קופות החולים יהיה תמיד להוציא כמה שיותר כסף, בייחוד על משכורות והטבות למנהלים, כי הגירעונות תמיד נופלים על חשבון הממשלה. גם אצלנו וגם בגרמניה הממשלה, וממשלות המדינות בגרמניה, מכסה חלק ניכר מהוצאות הבריאות מהתקציב הכללי, ממיסים – מעבר לכסף של מס הבריאות שלא מספיק. יש בגרמניה מערכת מסובכת וענפה של וועדות ציבוריות וגופים ממשלתיים שתפקידה לפקח על מערכת הבריאות, לקבוע נורמות, תעריפים, תגמול לרופאים ובתי חולים, תעריפים לטיפולים ותרופות, נוהלי עבודה, תקנות וכו'.

מערכת הבריאות בגרמניה נחשבת למערכת טובה – לדעתי – גם שלנו בישראל. האזרחים מרוצים, באופן כללי, לכול אחד (כולל העניים) יש גישה חופשית , ללא תשלום, למרבית הטיפולים הרפואיים, לסל הבריאות שהוא נדיב. השירות הוא לרוב טוב, התורים לא ארוכים. תורים היא הדרך של מערכת ציבורית לקיצוב משאבים מוגבלים, אבל התורים בגרמניה נסבלים, ותמיד יש את האופציה לביטוח משלים או רפואה פרטית להשלמה או לקיצור תורים. שיטת הפרוטקציה (יחסים אישיים) כמובן עובדת שעות נוספות גם שם כמו פה ובכול מקום, ועוזרת.

יש במערכת הבריאות בגרמניה מעט מאד יחסים מסחריים ישירים וחופשיים בין הלקוח (החולה) לספק השרות , הרופא או בית החולים. הכול נקבע מלמעלה, על ידי וועדות ציבוריות ואיגודים, נציגים, עסקנים, מחוקקים וממשלות. כנראה שזה מה שהציבור רוצה, ועובדה – כולם מרוצים. כאמור רפואה נושא קשה, מסובך ויקר. לא רק העניים לא מסוגלים לממן שירותי רפואה, גם מרבית שאר האזרחים ממעמד הביניים אינם מסוגלים, וזקוקים לביטוח זה או אחר. מרבית האנשים לא מבינים בשרותי רפואה וגם לא רוצים להבין – לא רוצים להשקיע זמן ומאמץ בלימוד הנושא, והם צודקים, יש להם דברים אחרים לעשות. טוב ונוח להם שמישהו שם למעלה (וועדת מומחים ממשלתית) מחליטה את הנדרש בשבילם. הם מוכנים לשלם על כך באיבוד חלק מחופש הבחירה שלהם ובתשלום מס בריאות בכפייה.  לא נתקלתי בביקורת של ממש על מערכת הבריאות הגרמנית.

צריך גם להבין שמערכת הבריאות לא נולדה אתמול, אלא התפתחה לאורך הזמן, בהדרגה, וממשיכה להשתנות ולהתפתח כול הזמן. צריך לזכור את ההיסטוריה. כבר בימי הביניים היו בגרמניה גידלות מקצועיות שעסקו, בין השאר, באגודות עזרה הדדית לכול מקרה אסון, ובייחוד למקרה של בעיות רפואיות. קופות החולים לא נוצרו יש מאין, הן פרי התפתחות היסטורית. גם אצלנו הייתה קופ"ח כללית של ההסתדרות קופה וולונטרית לעזרה הדדית, עוד מימי המנדט. ממשלת הוד מעלתו לא התעסקה בזמנו בבריאות של הילידים בא"י.

בארצות רבות הולאמה מערכת הבריאות לגמרה והיא מנוהלת כולה על ידי הממשלה. כך הדבר בבריטניה, הולנד, ארצות סקנדינביה וקנדה – בהם יש "שירות בריאות לאומי", הממומן מהמיסים הרגילים. בגרמניה יש רק "ביטוח בריאות ממלכתי" (מס בריאות מיוחד) והממשלה מנהלת "מלמעלה" – קובעת מדיניות, מפקחת, אך נשמר המבנה של קופות חולים קיימות (גופים ציבוריים עצמאיים כביכול), וארגונים ציבוריים (כמו ארגוני רופאים וארגונים המייצגים את החולים, וגם את הממשלות במדינות). אני לא חושב שההבדל עקרוני, אך נוהגים לציין את המבנה ה"מבוזר" של מערכת הבריאות הציבורית בגרמניה.

ניתוחים וטיפולים מיותרים בבתי חולים בגרמניה. זו בעיה בכול מערכת בריאות, ובייחוד במערכת מסחרית (למטרות רווח). הניהול הציבורי לא פותר אותה – שום דבר לא יכול לפתור את זה. השוואה בין טיפול ביוון, רומניה וגרמניה. ביוון החולה צריך להביא סדינים, פיז'מות ותרופות, והקרובים צריכים להיות צמודים לחולה כדי לעזור לו ללכת לשירותים או להתרחץ (אין מספיק אחיות וגם לא עובדי ניקיון). ברומניה המצב דומה ליוון, אבל בנוסף צריך לשלם לרופאים ואחיות שוחד כדי שיטפלו בחולה. ללמדך שבדרך כלל מערכת בריאות ציבורית אינה איכותית כמו בגרמניה.

לסיכום: מערכת הבריאות הציבורית בגרמניה טובה, למרות שהיא כנראה לוקה בבעיות של כול גוף ציבורי: בירוקרטיה, סרבול, חוסר יעילות, יוקר, כוח אדם מיותר (בייחוד באדמיניסטרציה), משכורת גבוהות, וועדי עובדים, מחסור באחיות, רמאות ושחיתות וכו'. היא גם יקרה – גרמניה מוציאה כ 3500 אירו לנפש לשנה על בריאות, סכום די דומה לשאר מדינות מערב אירופה (ארה"ב היחידה שמוציאה הרבה יותר). למרות כול אלה – זה מה שאנשים רוצים בגרמניה, והם מרוצים. מאפיין את גרמניה (בניגוד לבריטניה או קנדה) שלצד הרפואה הציבורית קיימת רפואה פרטית, שמשרתת היטב את אלה שיכולים לשלם, וזה טוב.

יעקב

רפואה בהודו

מוטי בעד "חיסול הרפואה הציבורית". זה יקרה בערך מתי שיבוטלו הביטוח הלאומי וקצבאות הסעד, אי שם בעתיד הרחוק האוטופי.

בואו נבחן את מערכת הבריאות בשתי ארצות, לדוגמה: הודו – ארץ ענייה, וגרמניה – ארץ עשירה – ונראה (בין השאר) מה הממשלה תורמת (או גורעת) למערכת הבריאות.

נתחיל בהודו. בהודו חיים כ 1.3 מיליארד בני אדם, כ 1/3 מהם (400 מיליון!) חיים מתחת לקו העוני. הגדרת קו העוני בהודו היא: מי שמרוויח 2 דולר או פחות ליום. שני דולר ליום לא מספיקים אפילו לאוכל, כלומר העניים סובלים מתת תזונה. בטח יש בהודו עוד 400 מיליון "לא עניים" שמרוויחים 3, 4 או 5 דולר ליום. גם הם רעבים. ברור שלכול אלה אין כסף בכלל עבור רופאים או שירותי בריאות. יגידו ה"חברתיים" – הממשלה צריכה לממן את הרפואה עבורם. בסדר, אבל מאיפה תיקח הממשלה כסף? הממשלה איננה אלוהים, היא לא מייצרת כסף משמים, הכסף שיש לממשלה הוא כסף שלקחה מאזרחיה. בהודו לא כול כך יש ממי לקחת, ולכן אין גם לממשלה כסף. (רק כ 40 מיליון מתוך 1.3 מיליארד הודים משלמים מיסים. האחרים – רובם עניים מתחת לסף המס או עובדים בכלכלה השחורה).

מאידך יש בהודו ביקוש לשירותי רפואה. ביקוש אין פירושו צורך… צורך תמיד יש… ביקוש פירושו צורך פלוס יכולת לשלם. יש בהודו גם, אולי, כמה עשרות מיליונים של "עשירים" והם זקוקים לשירותי רפואה. כמו בכול תחום בשוק חופשי – הביקוש מוצא ספק. יש בהודו רפואה פרטית (למטרות רווח) בכמות המספקת את כול הביקוש וברמה מעולה. יש בתי חולים שבהם עובדים גם רופאים הודיים בעלי הסמכה מארה"ב, תחת פיקוח של חברות אמריקאיות, בהם רמת השרות היא רמה אמריקאית ואף יותר, והמחירים הם עד עשירית בלבד מהמחירים בארה"ב. הרבה אמריקאים באים להודו לעשות ניתוחים במחירים סבירים (תיירות רפואית). הרפואה הפרטית (בתשלום, למטרות רווח) בהודו היא מצוינת, והיא חופשיה מפיקוח או התערבות של ממשלת הודו. גופים מקצועיים פרטיים, מהודו ומארה"ב הם המפקחים על רמת השרות בבתי החולים והם עושים עבודה מהימנה. לסיכום: יש בהודו רפואה (פרטית, בתשלום) לתפארת, בכמות מספקת לפי הביקוש ובמחירים מאד סבירים. (רפואה בחינם אין – כי אין דבר כזה).

או. קיי. ומה עם המיליארד הודים שאין להם כסף לשלם על רפואה? שאלה טובה. התשובה היא אכזרית אבל טבעית – אין כסף – אין שירות. שירות עולה כסף. אין ארוחות חינם. אין רופאים שעובדים בחינם, ואין ציוד רפואי ותרופות בחינם. מיליארד העניים בהודו – גישתם לשירותי הרפואה מאד מצומצמת.

הממשלה מנסה לעזור. הממשלה גם הקימה מרפאות בהרבה ישובים כפריים, אותן היא מתקשה לאייש ברופאים או אחיות, המסרבים לגור ביישובים מרוחקים שאין בהם תחבורה, חינוך כבישים וחשמל. יש גם בתי חולים ממשלתיים שמספקים שירותים בחינם לעניים. הם לוקים בחסרונות הרגילים של כול גוף ממשלתי: מנהלים גרועים, מינויים פוליטיים, בירוקרטיה מנופחת (הוצאות אדמיניסטרציה), שחיתות, סרבול, מחסור ברופאים, במכשירים ובציוד. בתי החולים הממשלתיים הם מעטים, ומצויים רק בערים (בעוד 70% מאוכלוסיית הודו חייה עדיין בכפרים). התורים בבתי החולים הממשלתיים ארוכים מאד. הממשלה גם מסיעת לעניים בהחזר הוצאות (חלקי?) על טיפולים רפואיים, שניתנו על ידי רופאים פרטיים.

יש גם בתי חולים אוניברסיטאיים, בהם הסטודנטים (בפיקוח המורים) מטפלים בחולים בחינם, במסגרת לימודיהם (כמו הסטאז'רים אצלנו). יש גם בתי חולים חינמיים של ארגוני צדקה. כול אלה הם, כמובן, טיפה בים של מאות מיליוני ההודים העניים. העניים (בייחוד בכפרים) נעזרים בכול מיני שיטות רפואה "מסורתיות" (כלומר פרימיטיביות), עם זקנים "מומחים" שמכינים שיקויים מעשבי מרפא. יש גם הרבה פרה-מדיקים (אחים) וגם רוקחים, ורופאים מדומים (מזויפים), ותרופות מזויפות. יש הכול. בסופו של דבר – מאות מיליונים לא מגיעים לשירותי רפואה מודרנית, ומתים ממחלות "פשוטות" כמו שחפת, זיהומי קיבה או מלריה. שלא לדבר על רפואה יותר "מסובכת" כמו ניתוחים להסרת גידולים, צנטורים, מעקפים או קוצבי לב, מותרות רחוקות מאד ממרבית ההודים.

הנה עוד כמה נתונים: 70%  מההודים שמשתמשים בשרותי רפואה משלמים מכיסם, ללא ביטוח וללא עזרה ממשלתית. תשלומים על טיפולים רפואיים היא מהסיבות העיקריות לפשיטת רגל, או הדרדרות כלכלית של משפחות בהודו.

רק כ 60% מהתינוקות בערים, ורק 40% בכפרים מקבלים חיסונים. תמותת הילדים (עד גיל 5 ) היא כ 70 לאלף (לעומת ארה"ב, כ 8 לאלף). חלק מהתמותה נובעת מאי חיסון והיעדר גישה לטיפול רפואי, אבל חלק אחר נובע מתת תזונה. כ 43% מהתינוקות בהודו סובלים מתת תזונה (ותת תזונה של אימותיהם). וגם מתנאי היגיינה ירודים בפחונים ואוהלים בהם חיות המשפחות העניות, ללא מים זורמים או סניטציה.

מערכת הבריאות אינה קיימת בחלל ריק, יש לראותה בהקשר לרמה הכלכלית הכוללת של כול ארץ. לארצות העניות יש צרכים רבים (גם לעשירות) – צרכים כמו מזון קודם כול, תנאי מגורים סבירים, תשתיות חשמל, מים כבישים… תעסוקה וכו'. הרפואה איננה הדבר הראשון והכי חשוב שחסר.

התמונה של מאות מיליונים ללא טיפול רפואי היא התמונה קשה. אבל – מי שחושב שיש פתרונות פלא – חי בעולם הדמיון. אולי ¾ מהאנושות חייה בתנאי עוני דומים… כול אפריקה (כולל מצריים)…. כול אסיה…. בכולם אין שירותי רפואה, ואין עוד הרבה דברים – למשל חשמל. פיתוח כלכלי – יצירת העושר – הוא תנאי ראשוני לשיפור שירותי הרפואה. בלי עושר אין רפואה.

האם אני יכול לגנות את המעט שממשלת הודו עושה (רפואה "ציבורית") כדי להביא שירותי בריאות לעניים בהודו (מרבית האוכלוסייה)? האם אני יכול לטעון שממשלת הודו פוגעת בשרותי הבריאות? לא. קודם כול – שרותי בריאות פרטיים, חופשיים, (על בסיס כלכלי), וברמה גבוהה קיימים וזמינים בהודו (למי שיש ביכולתו לשלם), ללא הפרעה ממשלתית, וזה טוב. העזרה שהממשלה נותנת לאלה שעניים מכדי לשלם אינה פוגעת במערכות האחרות.

בהמשך (בקטע נוסף) אנסה לראות מה קורה בגרמניה (ואצלנו) – כדוגמה לשירותי בריאות בארץ עשירה, ארץ בה יש בידי מרבית האוכלוסייה האמצעים לקיום שרותי בריאות סבירים (ברמה זו או אחרת).

יעקב

הערה והתנצלות: אינני מומחה לנושא הרפואה ואיני יכול לטעון שאני מכיר היטב את המערכת בהודו או בגרמניה. רפואה היא, כאמור נושא גדול ומורכב וקשה ורב פרטים. דברי מבוססים על רשמים כלליים שנוצרו מכמה ביקורים קצרים, וקריאה של מאמרים. אני מקווה שלא שגיתי בגדול, והתמונה שאני מצייר, נכונה, בקווים כלליים, בלי להיכנס לפרטים.